לילה אחרון בפיניקס אריזונה. נסיעה לא ארוכה – יצאתי מישראל בשישי בלילה כי מרוב שהחלפתי מועדי טיסה כבר לא נותרו מקומות במוצא”ש על המטוס. בדיעבד זה לא היה רע – הגעתי בשבת אחה”צ היה זמן לנוח, לטייל ו.. לחלות. מחר אחה”צ מתחיל את המסע הביתה. טיסה קצרה לסן פרנסיסקו ומשם בטיסה הישירה “חזרה אל הביצה”.
רגשית הייתה קשה לי הנסיעה הזו, “לבד”. אמנם אנחנו משלחת לא קטנה מישראל, שניים גררתי הערב לראות משחק NBA והם היו מוקסמים. אבל הייתי בלי איתי, הבן המקסים שלי שמתגייס אי”ה בשבוע הבא. וזה היה חסר לי. עברתי במקומות שהיינו בהם יחד רק לפני חודש והיה סוג של געגוע. בסוף זה עובר ויחד עם זאת בפנים זה מפמפם.
ביום שישי, יום הנסיעה, לקחתי את אחת משתי זריקות הקלקסן שאני לוקח בימים של טיסה ארוכה. זמן מה לאחר מכן אישתי קלטה שיש לי כתם דם בעין ימין. היא נלחצה ופקדה עלי להגיע לרופא עיניים שיאשר לי לנסוע – כי היא ככה לא מאשרת. הגענו לקופת החולים ושם האחות האחראית שמכירה אותי דרך המיאלומה (לאמה מיאלומה זוחלת כ-15 שנה) ביקשה שאבצע מדדים ושנתקשר לרופאת המשפחה. היה נראה שהיא ממסמסת אותי. אחרי המדדים שהראו שהכל בסדר התקשרנו לרופאת המשפחה והיא אמרה שהכל בסדר ושזו תופעה שכיחה של הקלקסן ושאין מה לדאוג. בתום השיחה האחות ביקשה שאכנס בכל זאת לרופא העיניים כי במהלך השיחה כבר “שיווקה” את מצבי ואם כבר, אז כבר.. רופא העיניים טען אותו הדבר, גם ביצע עוד כמה וכמה בדיקות ושחרר אותי בברכת נסיעת טובה. שאפו לרוני אחות האחראית שבדרכה הצנועה והמקצועית מצאה את הדרך המיטבית לעזור ולצאת שלם עם עצמי.
הנסיעה הייתה באמת טובה עם המון שינה רק שעם הנחיתה הופיע כאב גרון. או אז נזכרתי שזולת התרופות הרגילות שלי עם שלל תוספי המזון, לא לקחתי סטרפסילס, ועוד תרופות למצבים כאלה. למרות העייפות מילאתי את מצוות ה Shopping. חזרתי לחדר ונפלתי שדוד. התעוררתי קרוב לחצות וחששתי להשאר ער עקב הג’ט לג ואולי עודף שינה. עודף לא היה – חזרתי לישון וקמתי מוקדם כמתוכנן לפני נסיעה ארוכה למקום מדהים שנקרא Sedona, קצת יותר חולה.
קשה לקשר מקום מדברי ולוהט בקיץ כמו פיניקס עם שלג וקור – אבל שעתיים נסיעה צפונה למקום כמו Sedona ואתה במינוס 3 מעלות, קר ומושלג. המקום מהמם אלא שעדיף לבקר בו באביב כדי שיהיה אפשר לראות את ההרים האדומים המדהימים עם הנוף הקלאסי של אריזונה ועדיין לנשום ולא להצלות בחום הלוהט.
ידעתי שביום שלמחרת קבעתי דיון שבועי לשעה מוקדמת מהרגיל (שעון אריזונה) שיוצא כאן מוקדם בבוקר ע”מ להספיק לסדרת הפגישות הארוכה מייד אח”כ שתוכננו מעצם הנסיעה. הייתי גם חייב להכין את הפגישות והמצגות וזה לקח אותי אל תוך הלילה כשאני מטפטף מהאף בנוסף לכאב הגרון וגם פעילות המעיים המהוללת טפטפה גם טפטפה.. 🙁 שאלתי אם עצמי למה לא לישון וזהו.. אתה יודע למה.
יום קשה היה למחרת. הרגשתי דועך במשך היום. כאב הגרון חלף אך הרגשתי מצונן, חלש, ובנוסף עין שמאל דמעה ללא הפסקה. רק דלקת עיניים חסרה אמרתי לעצמי. ורציתי לישון. בעצם רציתי הביתה. אבל אני כאן ויש פגישות ודיונים לקדם. מי ששאל, אמרתי שקצת הצטננתי והכל בסדר ומי ששאל למה אני כזה שקט טענתי שכנראה קצת התקררתי.
ידעתי שגם אם המצב יחמיר, דלקת ריאות לא נראה כאן הודות לקלרינקס. לפני ארוחת הערב מרובת הקולגות ממנה לא יכולתי להתחמק, עברתי ב CVS, הסופר פארם של ארה”ב, ורכשתי תרופה שתייבש את הנזילה מתעלות הפנים (אף, עיניים) וגם טיפות עיניים. וידאתי פעמיים עם הרוקח שהתרופות אינן NSAID. תרופה קודמת שרכשתי ב TARGET יום לפני, לא קידמה אותי. חיכיתי בקוצר רוח שתסתיים הארוחה ומתישהוא שאלתי בעברית בכוונה אם אפשר לשיר התקווה, הרמז הובן והתפזרנו. עלו בי ספקות לגבי הסטרואידים שלכאורה הייתי אמור לקחת למחרת.
לפני הנסיעה דיברנו אישתי ואני על הצורך להתמיד או הצורך להמנע מלקחת דקסה במהלך הנסיעה. החשש היה בעיקר על בעיית השינה בטיסות חזרה ובעיקר על הנפילה והתשישות בסופ”ש שאחרי כשתכננו לארח המון משפחה. בזמנו התייעצתי עם פרופ’ בן יהודה על שימוש בדקסה בשהות בחו”ל (חופש, עבודה) והיא השיבה שלא לקחת פעם אחת זה בסדר אבל גם ציינה משהו על תופעה הפוכה בגלל אי הלקיחה ואז לשקול כן לקחת. ואני בכוונה קצת מעורפל פה. ככה ששקלתי אולי כן לקחת כדי להתחזק – אם כי מצד אחד לא הייתי בטוח שזה באמת יעזור ומאידך זכרתי במפגש החברים לדרך האחרון שמישהי ציינה שהדקסה הופך אותה חזקה מאוד. נו זה ברור, אבל במצבי חיפשתי חיזוקים לכאן ולכאן. מבולבלים? גם אנחנו..
חזרתי לחדר ונפלתי סוף סוף שדוד. מתישהוא בלילה קמתי להקיא. זו הסלמה. בבוקר קמתי להתקלח ותוך כדי השעון המעורר צפצף בחוזקה. מה יגידו השכנים?! יצאתי מהמקלחת ע”מ לכבותו ואז זה קרה.. חלש, רטוב ונמהר פסעתי יחף ונמהר לכיוון היציאה מהמקלחת ואני זוכר בבירור את הרגע הארוך הזה: את כף הרגל שמחליקה, את הדרך למטה, את הרגל שמתנגשת במשקוף, את חוסר היכולת להפעיל את האינסטינקטים ולעצור את עצמי ואת הראש שנחבט ברצפה. הרגשתי כ”כ מטומטם וחסר אונים. הייתי כ”כ חלש שכבר באמת לא זוכר אם חשתי בכאב ואז באמת רציתי הביתה. (וכאן אני כבר מנקר על המקלדת אז המשך יבוא)..