נשק יום הדין

חמישי לפנות בוקר, בטיסה בדרך חזרה לישראל. לפי שעון קליפורניה כבר אוטוטו ארבע בבוקר מה שאומר שנותרו כשבע שעות טיסה. אמצע הדרך. ישנתי פחות משציפיתי ועם כתיבת המילים הרי ברור לי גם למה: דקסה. או בשמו הידידותי: נשק יום הדין. חישבתי עם עצמי שאמצע הדרך היא הזמן המתאים ליטול מנת התרופות היומית, מנה יפה שהכינותי מראש, כולל סטילנוקס לשינה, ככה שהכתיבה ודאי מתישהוא תיעצר.. אז קדימה.

דקסאמטאזון, כמה גלגולים שעברתי איתו, כמה שקיטרתי, התלוננתי, השלמתי ועתה גם הפכתי עזר כנגדי. איני יודע כיצד יראה סוף השבוע הזה בתום הנפילה הצפויה בפוסט-סטרואידים, אותה עייפות, תשישות ותחושת ה”למטה” שמשלימה את תחושת ה”היי” שגורמים הסטרואידים: העירנות, המרץ.. אני תמיד רואה את זה כפירעון הלוואה שלוקח הגוף מגורם חיצוני מלאכותי.

חוסר אונים. זה מה שחשתי בשלישי לפנות בוקר. המערכת החיסונית הולכת ונחלשת, כבר לא יודע איך לעבור את יום המחרת. ואז התלבטי עם מי להתייעץ: עם פרופ’ בן יהודה שתמיד חוזרת עם מענה אך ודאי עסוקה במסירות אין קץ במטופלי היום ואני מעדיף להציק כמה שפחות, לפחות כרגע, או לרופאת המשפחה ד”ר טפליצקי שתמיד דואגת לי ומפתיעה אותי באמפטיה, בבקיאות ובנסיון. החלטתי לפנות לרופאת המשפחה ולא לערב את דינה בשלב זה. סימסתי לה בקצרה את מצבי:

שלום דר טפליצקי

רציתי להתייעץ איתך לגבי סטרואידים:

אני באריזונה ותפסה אותי הצטננות קשה: גרון כואב, אף נוזל בלי הפסקה, עין שמאל דומעת כל היום. חולשה.

בערב ב CVS המליצו לי על טיפות עיניים Zaditor וכן תרופה ליבוש חלל הפנים אלגרה אלרגי

Fexofenadine HCI tablet

השאלה שלי אם אקח את הסטרואידים היום, דקסאמטאזון, זה ישפר את ההרגשה ויתן דחיפה למערכת ליומיים הבאים?

עד כאן לשון ההודעה. צירפתי גם צילום של אריזות התרופה לתת מעט רקע מה אני לוקח (וגם כי “אלגרה אלרגי” נקרא בעברית לא משהו. זה באנגלית נכתב Allegra Allergy – גם לטיפול באלרגיות).

זמן קצר לאחר מכן ד”ר טפליצקי התקשרה. שוחחנו מבלי שאני מזכיר את עניין ההחלקה והחבטה. לא רציתי להלחיץ. רציתי לדעת אם נטילת הסטרואידים ייטיבו עם מצבי. היא הסבירה לי שכן. שצריך וכדאי לקחת. היא גם הסבירה שההחמרה נובעת בגלל שהגוף עדיין בנפילה מחוסר קבלת הסטרואידים וזה די הסתדר לי עם מה שאמרה לי בזמנו פרופ’ בן יהודה (והשארתי מעורפל בפוסט הקודם). לא שאני במצב להיטיב להסביר את זה אבל כעת הבנתי יותר טוב את הרציונל למה צריך. לסיום ביקשה שמייד כשאני חוזר שאגיע אליה לביקורת. נפלאה ד”ר טפליצקי.

כבר לא זוכר איך הסתיים הלילה. לקחתי כבר את הלוסק כהכנה, מוקדם בבוקר ירדתי לאכול משהו, לקחתי את מנת הכדורים היומית והחלטתי לקחת רק 10 מ”ג דקסה במקום 14 בד”כ. הבטתי קדימה על החזרה לארץ ורציתי למזער את הנפילה, גם כי יש אירוח וגם מחשש שהנפילה הזו גם תביא החמרה. שאלתי את עצמי כיצד יראה היום כתלות בהשפעת הדקסה.. בד”כ אני מרגיש את ההשפעה אחה”צ וכאן אני צריך כמו  במשפט אלטמן ב”מציצים”: מייד ובדיעבד.

לדיון בשמונה בבוקר הגעתי עם מצגת מוכנה. העברתי חד וממוקד אך שמתי לב שאני מתקשה לעיתים למצוא את הניואנסים באנגלית. בכל זאת התשישות עושה את שלה. העניין המפתיע שהדקסה התחילה לעשות את העבודה. אין הצטננות, אין עיניים דומעות, לא כאב גרון זה או אחר, יש כן מעט הזעה (השפעת הדקסה) אבל גם יש הפרעת קשב ויותר מדי שקט במעורבות מצידי בדיונים שלכאורה מאוד חשובים לי. אישתי סימסה לשאול לשלומי ועניתי בחגיגיות שזה לא יאומן שהדקסה עושה את העבודה ואני מרגיש הרבה יותר טוב בריאותית אבל מצד שני יותר מדי שקט, פסיבי מאוד. כנראה מעומס התרופות אמרה. אולי..

בהפסקת הצהרים שוחחתי עם כמה עמיתים על דבר מה ושלפתי יציאה שנונה ומבדחת. שניהם מייד ענו שהנה זה סימן שאני חוזר לעצמי.

עתה גם חשתי נוח להזמין כרטיסים למשחק של הפיניקס סאנס באותו הערב. שני חברים הצטרפו, קיבלתי כרטיס חנייה (חסכון של 12 דולר) מאותו קולגה שדאג גם בפעמים שעברו ואמר שהפעם גם נתראה באולם. כשיצאנו לשם שלושתנו בתום יום הדיונים כבר הרגשתי בהתרוממות רוח מצידי ומה צריך לבקש יותר מזה? כ”כ שמחתי לחזור לחוויה הזו של משחק NBA, השניים היו בהלם מהכל. אני זוכר בבירור את תחושת ה “WOW” כשנכנסנו לאולם. עוד לפני כן, החלטתי לחגוג והרשיתי לעצמי כוס בירה, מה שלא העזתי בחודש שעבר – 3 משחקים בפיניקס תחת אוירת הש.ל.ש.ל. הבלתי פוסק דאז. כאן הדקסה סגרה את הבסטה ולכן אין חשש. עם כוסות הבירה פסענו לראות את המחצית הראשונה. כמה שזה כיף. בבית יושבים עם בירה מול הטלויזיה. כאן זה עם בירה בלייב. בישראל במשחקים של מכבי יש שירי קהל (צהוב עולה עולה, מי שלא קופץ אדום) וכאן המוטיב הוא יותר של מחיאות כפיים ע”פ מקצב של מנגינה מסוימת. הקריאות הן בעיקר: Defense (“די-פנס”)  ו- Let’s Go Suns וגם הן ע”פ הופעה של שילוט קריוקי אלקטרוני שמופיע ברחבי האולם.

בהפסקה מיהרנו לאכול ומישה אחד הקולגות שגם חובב אלכוהול רצה עוד סיבוב שתייה אבל התורים היו ארוכים מדי אז הצעתי שנעלה לקומה של היציע ששמה ריק יותר. כשהגענו למעלה נכנסנו לאיזור היציע והם נוכחו לדעת כמה שונה לשבת גבוה מאוד ומרוחק בהשוואה למיקום שבקרבת המגרש. החלטתי להמשיך את המומנטום, לזרום עם הראש של מישה וללגום מעט קוניאק. זו אולי הפעם הראשונה שאני לוגם אלכוהול זולת בירה או יין מחוץ לבית. הקוניאק היה מצוין. כפיר הבחור השני, גם כן איש מקסים דתי עם כיפה סרוגה, דאג לנאצ’וס ופופ קורן – הדבר היחידי שיכל להרשות לעצמו תחת המגבלות. רעב לא הייתי והעדפתי לחכות לארוחה שבתום המשחק. חזרנו בלי לחץ מעט אחרי תחילת הרבע השלישי אבל הופה.. מישהו יושב לנו במקומות.. הדקסה הקפיצה את הפיוז אבל למזלי לא חזק מדי כי היו אלה להפתעתנו שני הקולגות מהעבודה: Steve הבחור שתמיד דואג לי לחנייה בלויית Greg, בחור נוסף מהמשרד שצירף אליו. גם אישתו של Steve הגיעה למשחק אבל הצטרפה לחברה שהייתה באחד מתאי הצפייה. זה מדהים איזה אירוע בילוי זה: מגיעים משפחות מחד וקבוצות של מבוגרים וקשישים מאידך. אולי כשישראל תהיה בת 100 אז ליד אליהו יגיעו אוהדים קשישים שיספרו שבילדותם ברקוביץ’ וברודי לקחו את גביע אירופה..

השניים שראו אותנו מגיעים באיחור רצו לחזור למקומותיהם אך כאן הקומבינה הישראלית עשתה את שלה והצענו להם הצעה מעניינת: להשאר איתנו. דבר לא מקובל בתרבות שם – איש איש לפי מקומו, אבל זה דווקא עניין אותם.. שאלנו את הסובבים אם פנוי לידם והם תפסו מקומות מאחורינו והיה ממש כיף. Steve לא מפסיק לעודד, גם מופיע לבוש בהתאם. וגם אני הייתי בעניין. מצחיק לשמוע אותו בקול הבס שלו קורא בקול רועם: Let’s-Go-Suns.

תוך כדי החלטתי לעדכן את ד”ר טפליצקי במצבי:

ד”ר טפליצקי תודה על השיחה היום. נראה שהדקסהמטזון עושה את העבודה ואני מרגיש הרבה יותר יציב מאשר הבוקר ובכלל אמש.אני אגיע לביקורת בשישי בבוקר. לילה טוב.

הייתה יופי של אוירה אבל הקבוצה הפסידה בסל נצחון של מינסוטה חצי שנייה לסיום. Winner Shot זה אחלה דבר שזה גורם נצחון לקבוצה שלך. אבל גם כשאני מחובר לקבוצת הבית והיא הפסידה, הרי אני בעד החוויה.

במקום לסעוד במקום, החלטנו למהר לחזור לקניון ב Chandler ולסעוד ב CheeseCake Factory, מסעדה בעיצוב מפואר עם קינוחי עוגות גבינה משובחות. רעבים לא כ”כ היינו והסתפקנו בסלט. על קינוחים ויתרנו. כשחזרתי לחדרי החלטתי שאני חייב לגולל את חוויות השבוע כפי ששחררתי בפוסט הקודם. לישון לא יצא הרבה, הייתה אמורה להיות פגישה ראשונה בשבע וחצי שבוטלה והיה לי מעט יותר זמן לארוז ולהתארגן וחשוב על זה – כיצד הפכה הדקסה מבחינתי מאויבת המדינה לנשק יום הדין. דקסה לקחתי 6 מ”ג כהרגלי כשבסיכום כולל 16מ”ג במקום 20מ”ג שבועי. זה עזר להתגבר על העייפות מחוסר השינה ולהמשך הרגשת היציבות. היו לי יופי של פגישות. לפני שעזבתי המנהלת שלי הזהירה אותי לבל אגיע שוב חולה. סיפרתי לה שהמראתי בריא לגמרי – ששני רופאים בדקו אותי בשישי ואישרו את הנסיעה אבל בכל זאת נחתתי חולה. קבענו לשוחח בשבוע הבא.

הנה נותרו כבר פחות מחמש שעות לסיום הטיסה ושוב במאבק מול הדקסה והסטילנוקס – הדקסה מנצחת ומשאירה אותי ער. נשק יום הדין, אמרתי? בריאות ואופטימיות זהירה לכולנו. שבת שלום והרבה אהבה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 55, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עד מגיפת הקורונה עבדתי בחברת הייטק עם אותם החברים למעלה מעשור איתם אני עדיין בקשר, נהניתי מאוד מהעבודה שפיצתה על השעות הרבות. אך בקורונה חלה החמרה משמעותית ביכולתי לחיות את חיי לאור ההתמודדות והייתה החלטה לפרוש שגובתה מקיר לקיר. עד להחמרה עסקתי גם בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי בעבר ואליו התמכרתי מחדש עד שהמיאלומה החליטה אחרת. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. כיום מקדיש את זמני לגלות ולהנות מחדש עם משפחתי, ליותר זמן עם חברים לדרך, לפעילות התנדבותית ובמרדף אחר כל חולה מיאלומה לוודא שהוא לא מרגיש לבד. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *