התכווצות

חייב לכתוב. אולי הכתיבה תשחרר אותי מהארוע עצמו.

מפה לשם כבר סיימתי עשרה מחזורים של RD, כלומר של רבלימיד וזהו השבוע השקט. גם כדורים של מחזור לוקחים 21/7 (כלומר 21 לוקחים ו-7 לא) וגם שם יש את הימים הבטוחים.. אז זהו השבוע של בין התרופות, של הימים הבטוחים. וכמו שם גם כאן ראוי לאמר: הימים הבטוחים, לכאורה, של התארגנות גופנית ונפשית לסבב הבא. וזו ההזדמנות שלי השבוע להוריד מהמשקל המצטבר, להגביר את המאמץ לחזור לכושר, לנסות להפטר משאריות ההתקררות והוירוס שתקף אותי בשבוע שעבר וגרם לאיבוד הקול, להקפיד על תזונה נכונה (כמו שאמרו בהרצאה על תזונה בכנס של אמ”ן), לישון טוב יותר ובקיצור להתכונן לסבב הבא, מחזור י”א של נוטל ה-RD.

ביום שני החלטתי לנסוע לעבודה אחרי העדרות בת מספר ימים בעקבות אותו וירוס שגרם גם לאיבוד הקול. עם אובדן הקול פניתי לרופאת המשפחה שמייד ציידה אותי באנטיביוטיקה (“יש לך תיק פלילי” היא אוהבת לאמר) וככה שדוממתי מנוע למספר ימים כדי לנסות ולצאת מזה מבלי שיעלה החום מתוך חרדה לחזור על אירועי הפרקים הקודמים. הבן השלישי שלי, יואב, היה הראשון לחטוף והעביר אותו לחצי מבני המשפחה. ביום ראשון עדיין לא הרגשתי כשיר אך בשני הרגשתי שלמעט הקול, הכל בסדר. אפילו רבלימיד לא צריך לקחת ובדיקות הדם היו גם כן בסדר.

ואכן ביום שני בלילה היה לי את המרץ גם לעבוד עד מאוחר, להגיע הביתה בעשר וחצי בלילה, לבלות מעט עם מי שער, לצאת לסיבוב של 8 ק”מ אחרי חצות, לנקות את הראש, ללכת לישון אחרי שתיים ולקום כבר ב-6:20 כי המנגנון שינה שלי דפוק וגם כי הייתה לי תורנות ‘סע לשלום’ בביה”ס של הקטנים ואז כבר אין ברירה. עייף אך מרוצה. פגישה עם איזאבל שמסדרת את הראש (כותב על זה וחושב בעצב על כך שגם היום אני על הסוס מ-8 בבוקר, חוזר מהעבודה לקראת עשר לעוד שיחת סינכרון עם הסניף באריזונה ובעצם זה הכל על חשבונם של הילדים שאותם לא ראיתי היום. אז מה למדנו?! אולי שזה לפחות מפריע) ואז קפה בנמל עם חבר לדרך. אפשר לספר לו שבבוקר היה התקף מהסוג של השורש ש.ל.ש.ל. אופייני למתי שמפסיקים לקחת את הרבלימיד.  הגוף ממש מתגעגע…… רק שהאירוע היה חתיכת אירוע, ושזו לא הדרך הנכונה להוריד במשקל.. ונו,בשביל מה מייצרים חולי מיאלומה בלי הפסקה אם לא בשביל החברויות האלה?!       ואז מגיע לעבודה וגם משם יוצא כרגיל מאוחר.

בדרך הביתה מחפש את אישתי להציע שאולי נצא קצת.. אבל עד שמגיע הביתה העייפות יורדת ואני לא רואה טעם לצאת. אני רואה יותר טעם לישון.

מתישהוא עלינו לישון. ואז זה קרה.. אותו כאב מעצבן שבטח הרבה מכירים כשהרגל מתכווצת. בדרך כלל אני כבר מתורגל כיצד לסובב את הרגל, למתוח פנימה ולמשוך את האגודל של כף הרגל. כמה שניות של מאמץ עד השחרור. אלא שהפעם הכאב היה מאוד חזק, חד ומערכתי – מה שעושים לא מרפה, הרבה יותר מערכות שרירים כואבות, כאב נרחב יותר, וזמן שנראה כמו נצח. מתישהוא חשבתי לעצמי שדי, כבר כמה דקות זה באמת מוגזם אבל מה שניסיתי לא עזר וגם אישתי ניסתה להרתם לנושא אבל זה לא עזר. גם מהר מאוד איבדתי את הסבלנות כי הכל היה תפוס שמגע בנקודה לא נכונה פשוט הגביר את הכאב. ואני, שוכב במיטה בתנוחה לא תנוחה, מנסה לפרק את החבילה ולמצוא את הדבר שירפה. מנסה לנשום כדי להרגע וחושב שהכאב הרציף הזה פשוט מעייף. וזה לא פסק..

סמוך לתחילת הארוע הבן הגדול שלי נכנס אלינו למקלחת ההורים להתקלח. חזר מכדורסל עם חברים. באותו הרגע ניסיתי להתנהג כרגיל, וגם ככה היה חשוך בחדר. שאלתי את אישתי למה אצלנו ומסתבר שהצינור של הדוש במקלחת של הילדים נקרע היום. זה היה עניין של זמן לאור מצבו בזמן האחרון. אז אולי המחשבה השפויה היחידה באותו הרגע הייתה שהנה מחר צריך לתקן את זה ומזל שיש לי צינור חלופי (אל דאגה, תוקן הבוקר). הדקות חלפו והוא גם יצא מהמקלחת ואני הרגשתי מאוד רע עם זה שהוא יתפוס אותי בקלקלתי. אז כשהוא יצא קפאתי במקומי וחיכיתי שיצא מהחדר כדי שאוכל להמשיך לנסות ולמצוא את הצופן שישחרר את הכיווץ המזעזע הזה. אלא שהוא נעמד והתחיל לשאול ולדבר על דא והא. אני אפילו לא זוכר על מה. ולי זה לא התאים כי הרגשתי שאני כמו סיר לחץ שתכף מתפוצץ. “לילה טוב” רטנתי בקול תקיף שניתן לפרש לא אחרת מ”יאללה עוף לנו מהעיניים” והוא, נשמה שכזאת, לקח את הרגליים ויצא.

אם הרגשתי רע עד אותו רגע, אז כל הארוע הזה רק הוסיף למצוקה. להרגשתי הרעה נוספה התחושה הזו שבעטתי אותו החוצה מילולית, ומה הוא בסך הכל עשה.. ומה זה מוסיף? מצד אחד לא רציתי שיראה אותי בחולשתי ומצד שני הייתי סתם מגעיל. וככה כשהרגשתי שאני על הקצה פרצתי בבכי נואש שממש הבהיל את אישתי. כבר לא ידעתי אם זה מבחירה או ניתן לעצירה אבל זה היה בבחינת הנפת דגל לבן שאני כבר לא מסוגל להתמודד. חשבתי על זה שזה אולי גם סוג של קריאה לעזרה למרות שהאשה הכי מדהימה שיש הציעה את עזרתה ולא נתתי להתקרב. ועוד חשבתי אם לבכות זה בסדר כי מזמן לא קרה.. ואז שמתי לב שאני יותר חושב על הבכי עצמו מאשר על הכאב.. שבעצם כבר לא היה שם. ואז נרגעתי, ומששתי את הרגל לגלות שאפילו סימני הכאב עברו (לעיתים השרירים נותרים מכווצים וכואבים ולעיתים הכל חולף כלא היה) וככה ניסיתי להרגע. ולנשום. ולהרגע. אל תוך השינה.

ואז התעוררתי לתוך סיבוב שני. אותו כאב עמוק, חזק ומערכתי שאינו מרפה ולא מאפשר את השחרור המהיר. היום חלקתי את העניין עם הרופא התעסוקתי בשיחתנו התקופתית. שאלתי אותו אם יש מה לעשות ותארתי בקצרה את אירועי הלילה. הוא שאל מצידו שאלה מעניינת: אם היה לי קריש דם. וזה מייד הצית את הדמיון בהשוואה לכאב שהיה לי כשחטפתי את ה-DVT (קריש דם בוריד עמוק) מעט אחרי ההשתלה. זה היה באמת כואב! באחד המפגשים של אמ”ן בגבעתיים הייתה הרצאה על רפואת כאב ושם קיבלתי הצדקה בדיעבד לסבל שגורם ה-DVT שהוגדר כאחד מסוגי הכאבים החזקים ביותר. הרופא אגב, המליץ על מי טוניק, מאחר שמכיל כינין, וזה עשוי לעזור.

הכאב היה אותו כאב כמו בסיבוב הראשון וחשבתי לעצמי כמה כואב כשכואב שקשה לתאר כשלא כואב.. ומיששתי וחשתי כיצד השרירים כואבים מאוד לתוך כף הרגל וניסיתי שוב את הטריק עם הבוהן ולא הלך. אישתי התעוררה ורצתה לסייע אך לא יכולתי לסבול את המגע והייתי מאוד נואש. אז עצמתי את העיניים ובלי לתכנן נכנסתי לאזור של דמיון מודרך.

חשבתי על עצמי שנים אחורה. החבלן של האוגדה ברמת הגולן. כ”כ הרבה מקרים שמצריכים אלתור ומציאת פתרונות. וגם על אותם מקרים שפתרון אינו מתבקש, הוא פשוט מתחייב. ועל איך שהייתי מדומם בראשי את כל הסביבה. זה רק אני והאובייקט. עם הרבה שקט נפשי… אז גם כאן – עוברים למציאת פתרון ומתחילים אצבע אחר אצבע ולחיצות על מקומות מסוימים כלשהם שאולי בהם יש את כפתור הכיבוי לכאב.. לוחץ ונושם ואז מבין שהנשימה בעצם לא כואבת אז כדאי לנשום. ואז מתרכז בנשימה ומגלה שהיא מקלה את הכאב. ואז הכאב שוב מנצח. ומנסה לנשום שוב. ומתרכז בנשימה ומגלה שהיא למעשה פותרת לי את הבעיה! אלא שבפרק הזה ההתכווצות משאירה כאבי שרירים תפוסים. חושב על זה ודועך מפורק אל השינה.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 54, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

One thought on “התכווצות

  1. David חזק ואמץ שפע בריאות יש הרבה מה ללמוד ממך. שמי שמחה ואני מתמודדת עם בעלי שחולה באותו מחלה. זה לא קל אבל מרימים ידיים תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *