לומדת לעוף

כמה שאני אוהב את השבוע נטול הרבלימיד.. ממש מחבק אותו באהבה. הזדמנות להוריד מעט מהמשקל המצטבר, להנות מסוף שבוע רגוע, וגם מהרגשה כללית יותר טובה. בדרך כלל מסתכל ספק בחשש ספק באי רצון כלפי יום ב’ הבא שבו יתחיל המחזור הבא אך כשהוא מגיע מקבל זאת כמובן מאליו, כחלק מעובדות החיים. אני חושב שזה חשוב להיות שלם עם זה. לא להחסיר אף תרופה, להשתדל לשלוט במצב.

ככה גם התחיל השבוע הזה, נטול הרבלימיד, וביום ראשון עם נטילת הכדור האחרון לאותו מחזור אני ממש יכול לברך: תכלה שנה וקללותיה,… כן, לאחר סוף השבוע האחרון ממש רציתי שבוע וסוף שבוע רגוע.

ויותר מכל ידעתי שזהו השבוע לחזור בו לפעילות גופנית. לתת את השוונג בהנחה שעם כניסתי למחזור הבא של הרבלימיד כבר אהיה כשיר להמשך פעילות. ואכן ביום שלישי השבוע התעוררתי מוקדם ויצאתי בסביבות השעה שש לשעה של פעילות. רובה בהליכה, מקצתה בריצה. 6 ק”מ בסך הכל. הקפדתי לא להגזים. נהניתי מאויר הבוקר ומהמרץ שאפף אותי. המחשבות החיוביות החלו לחזור ואז גם נתתי תשובה ואישור לעצמי שבסוף השבוע הקרוב נחגוג בביתנו את יום ההולדת (19) של בני הבכור נדב. אישתי שאלה אותי מספר פעמים אם זה מתאים ואני קצת חששתי מעוד סופש מדוכדך מה גם שמדובר בלהזמין כ-30 בני משפחה, הרבה הכנות, לארח חברה וכיוצא בזה. הפעילות הגופנית הזו תדלקה אצלי משהו שהיה חסר.

ביום שלישי בלילה חזרתי הביתה מיום עבודה ארוך (שהחל כאמור מוקדם בפעילות גופנית) והזמנתי את אישתי והבן הגדול לשתות איתי בירה בסלון. כשהלכתי לישון הרגשתי בכאב ראש עמום וביום רביעי התעוררתי עם כאב ראש חריף. אולי הייתה זו טעות ללכת לעבודה, לפחות ככה חשתי במשך הנסיעה לשם. מפה לשם משכתי את היום. כאבי ראש אינם שכיחים אצלי מאז שהתחלתי את הטיפולים (VCD), מאז שאני מקפיד לשתות כמויות סבירות של מים כמצוות פרופ’ בן יהודה (ע”מ לעזור לכל החומרים לעזוב את הגוף). ובאמת, נראה שההקפדה לשתות המעיטה את כאבי הראש בשנה וחצי האחרונות. ביום חמישי הכאב המשיך. פחות אבל כואב. כשביום שישי בבוקר הבנתי שהכאב לא ממהר לעזוב לגמרי, לקחתי אקמול ושוחחתי עם אישתי שאני חש שיציאה להליכה תשרוף את הרעלים האלה שגורמים לכאב הראש הזה. ככה שהתרוצצתי מסידור אחד למשנהו וידעתי שאני חייב להכניס את הפעילות הגופנית לסדר היום.

הזמנו לחמש וחצי והרגשתי שהשעון דופק לאחור ושאני חייב להגיע כשיר מנטלית לארוח. בשלוש בצהריים יצאתי החוצה מלא אנרגיה לסיבוב. מייד כשיצאתי מהשכונה התחלתי לרוץ.. שאלתי את עצמי אם זה נכון אבל נתתי דרור לרגליי. וככה במשך 8 ק”מ, מאזין למוזיקה, נותן למשבות לרוץ לכל הכיוונים, שילבתי הליכה וריצה. נעזרתי בשעון היד שלי שמודד דופק כדי לשלוט בקצב וגם לדעת מתי ניתן לחזור לעבור מהליכה לריצה. כל כך נהניתי.. הרגשתי כיצד החיוניות חוזרת, האנרגיות עולות, מחשבות על החיים היפים. הרגשתי בריא. למרות שלא רצתי שבועות רבים ומן הסתם גם המשקל וגם הכושר הלקוי לא אפשרו ריצה רצופה לטווחים ארוכים, זה ממש לא היה לי אכפת. ואז ברגע אחד קסום השיר שהתנגן באותו רגע, לומדת לעוף של דנה ברגר, נתן לי להבין שאני לומד לעוף מעל המחלה ושהשיר מדבר עליי ועל המיאלומה שלי: מי מחכה למי באזור הנפשי מי לא קורא למי.. להסתכל אחד לשני בעיניים.. זה כל כך אני!

טוב, אולי לא כל מילות השיר מתאימות למצב, אבל כמה מהן כן, והן הכי התאימו לתחושות באותו רגע והרגשתי בתחושת עילוי שכמותה לא חוויתי הרבה זמן. חזרתי הביתה מבסוט, אצתי להתקלח והתחלתי להכשיר את המנגל לאירוע. היה כיף לא נורמלי ובניגוד לשבת הקודמת הייתי חי ונושם ומוזג ושותה וממנגל ומארח ונהנה. ולא מעט אנשים טרחו לאמר לי שאני נראה נהדר ולכמה מהם הזכרתי שהייתם צריכים לראות אותי בשבת שעברה (וחלק מהם ראו). ולעצמי כל הזמן אמרתי שאסור לי להפסיק עם הדבר של הפעילות הספורטיבית כי זה די מסביר הרבה מהדברים הפחות טובים שקראו לאחרונה. כשקמתי הבוקר נדהמתי שישנתי 8 שעות. זה גם דבר שלא קרה הרבה הרבה זמן!

לא התעקשתי להמשיך ולישון אלא התחלתי לבדי לסדר את הבית משאריות הבלאגן שהשאירה החגיגה של אתמול. רציתי מאוד לצאת אך התיישבתי וסיימתי סוף סוף את הבלוג הקודם, הקפדתי להתפנות לילדים ולאכול צהריים עם המשפחה, ולאחר מכן הקפדתי לישון צהריים מה שלקח בלי עין הרע אל תוך הערב. מפה לשם כשעליתי על בגדי הספורט כבר היה כמעט חצות. העדפתי לא לצאת אלא לשמור כוחות למחר. מבית המרקחת עדיין לא התקשרו לאשר שהתרופה הגיעה ככה שמחר בבוקר אגיע לשם לברר את הדבר. את התרופה אתחיל לקחת ביום שני כך שיש לי גם את מחר להשלים את המטלה הספורטיבית שהוכיחה את חיוניותה בטרם תופעות הלוואי ינסו לשכנע אותי אחרת. וכמו שאמרה לי פרופ’ בן יהודה ביום הראשון של ה-VCD: שהפעילות הגופנית תהווה חלק מסל התרופות שלי. שבוע טוב!

 

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 54, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *