בחג השבועות של שנת 2000 הייתי בסן דייגו, בנסיעת עבודה. הנסיעה לשם ריפאה אותי, הצילה לי את הנפש. מספר ימים לפני כן, נמכרה חברה שהייתה מקום העבודה הקודם שלי בכמה מיליארדי דולרים לחברה אמריקאית גדולה. שתי החברות הללו נפחו משכבר את נשמתם אך הייתה זו שיאתה של הבועה והיה לי קשה להתנתק מהמחשבה כמה הרבה כסף זלג לי מבין האצבעות לו הייתי עדיין עובד שם. ואז הגיעה הבקשה לנסיעה, שבימים כתיקונם אולי הייתה מקוממת מעצם הבקשה לנסוע ולעבוד בחג. המטוס המריא כשבמערכת השמע התנגן לו השיר החדש של יהודית רביץ “געגוע” וככל שהמטוס נסק, ככה הרגשתי שאני משאיר מאחור, פשוט נוטש את התחושות של הימים האחרונים ומפליג ממקום חדש, רגוע יותר. מוזר, אך מאז בשום המראה לא הרגשתי כל כך ב”היי” כמו ההמראה ההיא.
את הכעס שהיה לי על ההפסד “על הנייר” מחוסר המימוש של האופציות שמעולם לא הבשילו לי, השלתי בקורס נהיגה במזחלות שלג, בהרי הרוקי בקולורדו, במסגרת נסיעת עבודה ממקום העבודה הבא שלי. די השתוללתי עם הכלי, וכל כך נהניתי מהאתגר, מיכולות הדהירה שלו בין אם במישורים כמו גם בעליות התלולות, מהנופים והאווירה, כך שהשלמתי לתומי עם בורא עולם והחלטתי שרגעי האושר האלה עולים על החטא הגדול של הטינה שצברתי באובדן של האופציות שמעולם לא הבשילו לי. וכך החלטתי להשאיר את ההיסטוריה מאחור ולהמשיך קדימה, כמו ששועט ה-Snow Mobile ברגע שסחטת לאחור את ידית התאוצה.
מקום העבודה הזה החל לטרטר אותי בנסיעות, לעיתים מהיום להיום, אך למזלי הייתה זו עדיין תקופה שהוצאת ויזה לארה”ב הייתה פשוטה ומהירה, ככה שלאחת הנסיעות צרפתי את אשתי. בתוך פחות משבוע הוצאנו לה ויזה וטסנו לשבועיים גדושים של עבודה ובילויים – כי כשטסים עם האישה, העבודה הופכת לכזו אופטימלית שהיא תמיד משאירה זמן לבילויים. הטיסה חזרה נקבעה לתאריך שבו חל חג השבועות של שנת 2002, בטיסת אייר קנדה מטורונטו לתל אביב. באותה התקופה נהגתי לטוס הרבה עם אייר קנדה ואהבתי את העובדה שבכל טיסה הייתה דיילת ישראלית דוברת עברית, לנוחיות הנוסעים הזקוקים לכך, וגם לנוסעים המשועממים שזקוקים לקשקש עם מישהי, אחת משלנו, במהלך הטיסה הארוכה.
אז את הטיסה הזו בשבועות של 2002 לא אשכח, ובטח גם לא ישכח אחד הנוסעים, בחור שעמד בתור ל-boarding בעלייה למטוס. תוך כדי המתנה בתור האיטי הבחנתי בבחור בעל חזות מזרחית, בלבוש של חרדי ועם כיפה שחורה, מבקש לעלות על מטוס ועוד בעיצומו של חג יהודי דתי. הוא פשוט לא אמור להיות כאן!! הימים היו ימי הפיגועים הקשים והרדארים שלי עברו לדריכות גבוהה. הסבתי את תשומת ליבה של אשתי והסכמנו שזה חריג לחלוטין. עכשיו לך תסביר לגויים, אבל הרי בשביל זה קיימת דיילת ישראלית על המטוס, איתה ביקשתי לשוחח. שמעתי את הצוות אומר שיש נוסע שאינו “יודע” אנגלית שמבקש את הדיילת דוברת העברית. אך כשזו הגיעה הסברתי לה בעדינות שאין לי את בעיית השפה אך ששנינו לא היינו מצפים שביום חג יעלה אדם חרדי לטיסה ובמציאות הביטחונית הרגישה של ימינו עלינו לפקוח עיניים ולוודא שמדובר בנוסע תמים. היא קלטה במהירות במה מדובר ואמרה שתחזור אלי. לאחר מספר דקות חזרה אלי ושאלה אם אני מזהה את הנוסע. הוא ישב מספר שורות מאחורינו. לאחר מספר דקות שבה אלינו ועדכנה שבודקים את המטען בשנית. הייתה לי תחושה של סיפוק עצמי גבוה גם מהעובדה שלפחות יש אירוע שמפיג את השעמום בהמתנה לעוד טיסה ארוכה. ואז הקפטן דיווח בקשר לנוסעים שעקב בעיה טכנית הטיסה מתעכבת. זו אולי הפעם הראשונה והיחידה שההודעה הזו לא הרגיזה אותי ואולי גם להפך. מדי פעם הגנבתי מבט לאחור לעבר הבחור שוודאי לא חשד בדבר. כעבור זמן מה חזרה הדיילת ואמרה שהמטען נבדק ונסרק שוב ואין חשש להמריא ואז ישראלים שישבו מאחור קלטו שמשהו מתרחש והחלו שאלות של סקרנים.. אך לא שיתפנו איש בדבר. בסופו של דבר המראנו בשלום ונחתנו בשלום וירדנו מהמטוס לתוך האוטובוס שמוביל מכבש המטוס אל הטרמינל הישן. ואז קרה דבר מוזר. בדרך כלל האוטובוס מתמלא ורק אז נוסע, אבל ברגע שנכנסנו לאוטובוס שהיה ריק ברובו למרות שהמטוס היה מלא נוסעים הנהג סגר את הדלתות ונסע. מופתע מהמהלך הבטתי לאחור ואז נעתקה נשימתי למראה הנוסע החרדי מוקף במספר לא מבוטל של אנשי בטחון ולעולם לא אשכח את מבטו החיוור והנבוך כשהאוטובוס מתרחק במהירות מזירת האירוע.
חג השבועות של 2013 לא היה בלתי נשכח, אך ביום שלמחרת, ב”איסרו חג” נודע לי על קיומה של המיאלומה בגופי. ובחג השבועות של 2014 אני יושב וכותב שורות אלה. אביה של אשתי נולד בשבועות ומחר נחגוג לו 76, מה שאומר שבפעם הרביעית התאריך העברי והלועזי מצטלבים. ואוו, כמה אכלתי הערב.. הפשע הזה הצדיק ואף חייב ריצת לילה..
אכן רציתי לרוץ הלילה, מה גם שמחר צפוי שרב, אך הכתיבה הייתה חזקה מהרצון לנעול את נעלי הריצה. במוצאי שבת הייתה הפעם האחרונה שיצאתי לריצה. מצחיקה אותי המחשבה שהודעתי לאשתי שזו תהיה ריצה קצרה של רק 10 ק”מ כשלפני שנה לא הייתי מסוגל לרוץ רבע שעה ברצף. במשך כל יום השבת הייתה תחושה חמוצה של שיגרה, של מתח פנימי שאותו לא יכולתי להסביר, הרגשה לא שגרתית שהעיקה על סוף השבוע. יצאתי לריצה בתחושה שאת הכעס אני אדרוס עם הרגליים. הבטחתי לעצמי עם החימום שבתחילת הריצה, שמהסיבוב היום אני חוזר כמו חדש ותוך כדי נזכרתי בהליכות הליליות ברחבי הקמפוס בטכניון, בזמן הלימודים, כשהייתי יוצא כדי לפתור בעיות באלגוריתמים.. אך התחושה המרירה לא עזבה אותי. באורח מקרי בדיוק כשהסתיימה חצי ריצה, מיד כשביצעתי פרסה והתחלתי לחזור, התחיל להתנגן השיר של יהודית רביץ “געגוע” שנמצא אצלי בפלייליסט של רשימת הריצה. הרהרתי בשיר וחשבתי על כך איך שלפני שנים שמעתי אותו עם ההמראה ההיא.. ואז קלטתי את השורש לבלאגן בראשי באותו היום – היה זה ה-31 למאי, יום השנה למכירתה של החברה ההיא בכמה מליארדי דולרים.. ואז הבנתי שככל הנראה ההחלטה ההיסטורית ההיא על אחת מפסגת רכסי הרוקי בקולורדו להשאיר את היגון מאחור לא הייתה פשוטה ולא סופית. יש משקעים שלא מתכלים אף פעם.
כל הזכויות שמורות ©