את הפוסט הזה תכננתי לכתוב כבר לפחות שבועיים לפני תחילתו. צריך להפנים כנראה שהחיים מצריכים עדיפות מעבר לכתיבת פוסטים, על כל ההנאה שבכך.

מאוד רציתי לשתף כמה שנסיעות משפחתיות מאווררות את הגוף והנפש – שום דבר חדש רק שכנראה אנחנו כמו אותם דגים – עושים סיבוב באקווריום ומייד שוכחים את מה שהיה וזקוקים לסיבוב חדש. אגב שוכחים..

אז לפני יותר משבועיים (נכון לשיגור הפוסט.. כבר שלושה), בשבת ה”הנקייה” שלי מרבלימיד ודקסה  -שמנו פעמנו לגליל. אני מאוד רציתי לסייר בסמטאות של צפת אבל בדרך המשפחה העדיפה את ראש פינה. אז יאללה.. עצרנו ב”מקום יפה לקפה” וכמובן מעצירה לכוס קפה זה כבר צמח לטוסטים ופינוקים. כשהגענו לראש פינה עצרנו בגן הברון. גילוי נאות: אני נצר למייסדי המושבה. אחותו של משה דוד שוב, המייסד, הייתה נשואה למר בוקששטר, חברו הטוב, שהוא סבה של סבתי. לפני מספר שנים בת דודתו של אבי (מצד סבתי) ארגנה כנס שורשים גדול בגן הברון. המון בוקששטרים היו שם. כן, גם צחי מהבלאק. לא היה כזה מלהיב. אני יצאתי מאוכזב וטענתי שמטרת הכנס הייתה: בואו ותראו איזה ירושה השאיר לי אבא. אני תמיד מגיע לכנסים האלה חדור מוטיבציה ומחפש להדק קשרים משפחתיים – אך לא כך היה המצב. שנים לאחר מכן היה כנס מפתיע מצד עץ השורשים של סבי.. תכף..

אז מגן הברון המשכנו לבית העלמין. כמה שאני אוהב את המושבה הזו. כילד הייתי כל כך מחובר שבכל הזדמנות הצטרפתי לבקר את המבוגרים שבחבורה (כשהתבגרתי ירדתי מהעניין.. נו, תמיד הולכים אחרי החלומות של האישה), אחיה של סבתי. בדיעבד הסתבר שהסבים החביבים האלה היו לוחמים נועזים בלח”י. ולא רק זה.. בבית העלמין ששופץ ואורגן יפה מאוד מצאתי המון שמות מוכרים מהילדות. כשהגענו לקברו של שלמה בן יוסף הי”ד, הרוג המלכות הראשון (היהודי הראשון שעלה לגרדום בימי המנדט) התרגשתי.. מנחם אח של סבי סיפר לי בדמי ימיו שהיה מחביא במרתף את שלמה בן יוסף. עם שלמה בן יוסף קשור משפט אלמותי: “למות או לכבוש את ההר”. רבים מידידי ומכרי יסכימו איתי בהבנה או שלא שגם אני אמצתי לליבי את האמרה. למות או לכבוש את ההר!

לסבי ע”ה שנפטר בשיבה טובה בפסח שני 1996, היה חבר ילדות מראש פינה: עמיהוד שוורץ. בכל פעם שהיה סבי מגיע לבקר אותנו בצפון היה נוהג לנסוע לבקר את חברי הילדות. גם בדמי ימיו כשכבר לא היה מודע לסביבתו טען שהיה הבוקר במפגש עם הכיתה ופגש מי אם לא את.. עמיהוד שוורץ. מפאת גילו המתקדם (וגם בדידותו) הנחנו שהוא נשאר אחרון מ”שכבתו”. הופעתי על כן לגלות שעמיהוד שוורץ, אותו שם מפואר מן הילדות, נפטר מספר שנים לאחר מכן. נו, חשבתי לעצמי.. נוסף מידע אבל שום ידע.

קינחנו בקברה של רחל, סבתו של אבי. כשהייתה בהריון עם בנה החמישי, מנחם, ברח בעלה לחו”ל מזעם התורכים, כל חיי ידעתי שהיה חבר בניל”י וברח. לפני מספר שנים באחד מחגי הסוכות, מספר מנכדיה (מצדו של סבי הפעם, משפחה שלא הכרתי) ארגנו כנס שורשים ביקב יפהפה שלהם בקרבת צומת מחניים. איזה משפחה נחמדה!! זה ממש שיגע אותי הכיצד איננו מכירים כל השנים. אט אט נפל האסימון: יום לפני חתונתם של הוריי נפטרה במפתיע אחותו של סבי. ובאמת בתמונות המעטות של החתונה (50 שנה מאז..) סבי אינו בנמצא (כי ישב שבעה) וסבתי ע”ה עם פרצוף תשעה באב (ואולי כי אבי התחתן עם רומניה?! 🙂 ). למנוחה, לאה בלום, היה בן, אברהם בלום. שמעתי שהיה איש מלח הארץ. לא הכרתיו אך שמעתי רבות. ילדיו ארגנו את המפגש ונדהמתי לגלות איזה משפחה מדהימה וחמה קיימת מצידו של סבי. וכל השנים האלה הייתי מודע רק לחלק מענפיו של אילן היוחסין (מצידה של סבתי).

פשפשתי בארכיון המיילים שלי ומצאתי תכתובת מייל שפתחתי עם בת דודה-שנייה חדשה שגיליתי במפגש. אני מעתיק מספר שורות ע”מ לסכם ואולי להעצים את התרגשותי הרבה מכל הסיטואציה:

..דווקא בשעות של אחרי המפגש ההוא פתאום הדברים התחברו לי ונחתו עליי חזק..

סיפרתי לך (ואת ודאי אינך זוכרת, אבל אני כן:)) שבילדות שלי כל ביקור של סבא שלי אצלנו בצפון לווה בצורך להגיע לראש פינה ולהפגש עם שני אנשים: עמיהוד שוורץ ואברהם בלום. הבנתי שעמיהוד שוורץ היה בן כתתו. השני, מעולם לא פשפשתי בקשר אליו כי נראה לי ערטילאי מדי לתייג את מקומו באילן היוחסין.. ואולי מפאת גילי הצעיר באותה תקופה.

בילדותי ביקרתי מדי פעם בראש פינה והמקום נראה לי תמיד כסוג של אגדה שיום אחד אולי גם אני אזכה להגשים אותה. בתיכון כבר יזמתי ביקורים אצל מי שהכרתי והרגשתי נוח לבקר, במיוחד יוסף אורן, אח של סבתי. כשהייתה לי עבודה בבהי”ס על ראש פינה הגדלתי ראש יותר מפעם אחת והגעתי לבקרו בכדי לאסוף חומר ממקור ראשון.

את פנינה ומנחם תמיד הערצתי ואת מנחם הקפדתי לבקר בחודשיו האחרונים, כשהסתבר לי שבית האבות בו הוא נמצא שוכן בדרך לעבודה שלי..

מאחר וסבי נולד בצפת, לא היה לי מושג שדווקא את ילדותו בילה בראש פינה. תמיד סבור הייתי שכל ענפי אילן היוחסין שלו מצויים בצפת. ובמחקר קטן שביצעתי בזמנו אכן גיליתי שבצפת הותיקה שם המשפחה שלי הינו שכיח.

את מרבית שירותי הצבאי ביליתי ברמת הגולן ואני מדגיש “ביליתי” כי ממש נהניתי מכל רגע בתפקיד שלי. ותמיד נהניתי להגיע לרמה ולפקוד את דרכיה ברגל; ותמיד אהבתי אף לפקוד את המושבה אך כבר לא היה לי את מי לבקר בה. קצת זכרונות והרבה חלומות.

מעבר לכך: מעבר למשפחה הקרובה של אבי לא היה לי שום קצה חוט לשורשים כלשהם לצד של סבי, יצחק.  ואני מציין זאת כי באיזהשהוא מקום זה צבר אצלי סוג של חסך ואני חושב שקל לי לבטא את זה מאחר והמפגש עצמו הותיר משקעים חיוביים. אני משוכנע שאם זה היה ההפך, אז לבטח התחושה הייתה שונה מזאת שביטאתי.

צדק הסטורי: במפגש עצמו לא היה הרבה זמן לדבר 1:1 ובזמן שכן, טענתי שאני חש מאוד מוזר שלא הכרתי בדבר קיומה של לאה בלום, סבתך, אחותו של סבי. בשיחות באותו ערב אצל אח של אימי בקיבוצו נפל האסימון.. “נפל” זה understatement. סבתך לאה נפטרה יום לפני החתונה של הוריי!! סבי בכלל נעדר מהחתונה מפאת השבעה, כך שמן הטבע שאת סבתך בכלל לא הכרתי.. זה גם די מסביר את זה שבתמונות המעטות שראיתי מחתונת הוריי, רואים את סבתי ע”ה שהיא ממש אבל ממש לא מחייכת.. ואני מקווה שזה לא בגלל בחירת הכלה 🙂

מסקרן אותי: בת כמה היית את כשסבתך נפטרה?

איני יודע אם אי פעם פגשתי את אביך, ברם מהתרשמות שקיבלתי מתשאול הדודות שלי, מדובר במלח הארץ. פתאום הסתבר לי שהדמות הזאת הוא בכלל בן דוד של אבי!! כמובן ששאלתי את אבי מדוע לא התמיד איתו בקשר אם הוא היה איש כזה נחמד, ולא הייתה לו תשובה. אני יכול לענות בשמו שוודאי פער הגילאים הכריע, מעבר לכך שגם אני לא בקשר מי יודע מה עם מרבית מבני דודיי.. שעושים טובה שמגיעים לאירועים המשפחתיים שלי ומזל שיש כאלה. התמזל מזלי ויש לי ארבעה בנים כך שסטטיסטית יוצא לנו להתראות בלא מעט בריתות ובר מצוות. לנירה אשתי בינה מופלאה והיא תמיד רוטנת שצריך ללמוד מהמקרה הזה כיצד לדאוג לקרב בין ילדינו לאחיינים שלנו.. צחוק בצד, שלא נצטרך כנס שורשים בכדי להפגיש בינהם..

יש לי המון שאלות, אך מעל הכל יש לי את האנרגיה לכתוב. ואני לא כזה דברן, אז אל לצפות שפנים אל פנים אני כזה שופע..

נותרתי עם הרבה שאלות מהמפגש: קורות חייו ונסיבות מותו של מרדכי, הסבא-רבא של כולנו.. מאוד התפלאנו שחידת מותו נותרה טאבו גם 100 שנים לאחר העלמותו. מדהים כיצד אנשים נותרו חתומים על פרטי האירוע ועל ריבוי הגרסאות, מה שוודאי מלמד על מה ששמעו מהוריהם. אני בכלל עד אותו יום הייתי בטוח שהסבא-רבא שלנו היה לוחם בניל”י וברח מהארץ בידיעה שכולם פה נטבחו.

עד כאן פרק א’ של נוסטלגיה.

סבי יצחק ואחיו הצעיר מנחם היו בזמנו נהגי אגד הראשונים בגליל (המשך יבוא) ולאחר מכן נהגי המונית הראשונים. סבי פרש ב-1972. לאחר הביקור בראש פינה המשכנו למסעדת הדגים של עין גב. הוריה של אישתי, אחיה ודודתה כבר סעדו שם. אך דאגנו להזעיק את הוריי, את אחי ומשפחתו מבילוי בחרמון ודרשנו שיושיבו את כולנו יחדיו. היה כיף. אישתי התמוגגה על היכולת שלנו לאסוף ולכרוך את כולם אחרינו. מרצונם. אך הסיבה לביקור בעין גב הייתה מעט שונה.. מספר ימים לפני כן, אמי, שגדלה כילדת חוץ בעין גב מעט אחרי שעלתה לארץ, מצאה את “אחותה” אצלה אומצה בקיבוץ באותה תקופה. מסתבר ששתיהן נורא רצו להפגש ושזו הקיבוצניקית סיפרה על מאמציה בחוג הפלדנקריז אותו מדריך.. דודי, אח של אימי. צירוף מקרים קוסמי! במפגש היא לקחה אותם לתערוכה חדשה בעין גב: פריצת הדרך לקיבוץ מכיוון צמח. עד אותו זמן הדרך היחידה הייתה מהכנרת, כך מסתבר. את אבי זה עניין במיוחד שכן לדבריו אביו, סבי, היה נהג האוטובוס שהוביל את השיירה שפרצה את הדרך לעין גב. ואכן, מעיון בתמונות שבתערוכה אותם הנציח נפתלי, צלם מפורסם בן הקיבוץ באותה תקופה, נראה סבי מאחורי ההגה. בתמונות אחרות אף זיהה אבי את עצמו כשתועד מתלווה לאביו בכמה מאותן נסיעות. ככה שכשהגענו לעין גב אני מאוד רציתי להגיע לאותה תערוכה. זה בסוף לא יצא אבל זה בסדר.

מכאן המשכנו לקינוחים בקפה קפה בצמח ולאחר מכן כל השיירה המשיכה לקפה אחרון בקיבוץ תל קציר. בסיומו של היום הנוסטלגי הזה ידעתי שאני חייב להעלות משהו ממנו על הכתב.

מאז קרו לא מעט דברים עליהם רציתי לשתף.. ניהול הבית לבדי כשאישתי נופשת בברצלונה, הופעתם של כאבי בטן מטרידים, אובדן זכרון ועוד קצת הסתבכות. אלא שאת שורות אלה אני כותב על אחת המיטות במחלקה האונקולוגית בהדסה. אני מאושפז כאן מליל אמש. ארחיב על כך בפוסט אחר. בריאות לכולנו.

אוטובוס אגד שפורץ את הדרך לעין גב. ברקע הר “סוסיתא”

סבא יצחק אוחז בהגה

משמאל – סבא יצחק, הנהג. יושב מבסוט על ההגה – אבי.