יום שבת, 14 בנובמבר 2015.
בשביל טיפוס נוסטלגי כמוני היום הוא יום מיוחד – היום לפני 30 שנה התגייסתי. ואיזה מזל שיש לנו צבא, שפתח בפניי את דלתות החיים, נתן המון כלים וחוויות.. מנער שפחד להתגייס וסלד מהצבא ובצ’יכון שגדלתי בו להגיע לתיכון היה הישג ובכלל להתגייס ועוד לקרבי.. אז הראש שלי היה מנופח ברגשות שליליים כלפי הצבא. וכדי להתכונן לשירות: לחשוב ששבועיים לפני כן בכלל עשיתי את הדרך מטבריה לצפת ברגל, לבד (כן, מי ששאלתי אותו חשב שאני משוגע ולא העז להצטרף – אך כידוע המעז מנצח – תראו איזה דבר נפלא פאולה עשתה לפני עשר שנים – העזה וניצחה!). בדרך הלכתי לאיבוד כי אפילו המפה שלי לא הייתה מעודכנת ובמקום להגיע לצפת דרך נחל עמוד עצרו אותי אחרי שפילסתי דרך מבעד הגדרות של מחנה עמיעד. כשהבינו שאני בסוג של הכנה לצה”ל חייכו והסיעו אותי לתחנה הקרובה. ככה נגמר המסע. אז יום למחרת הגיוס חזרתי הביתה וכשנתתי לנהג האוטובוס כרטיסיית נוער כתומה הוא חשב שאני מסתלבט אבל אפילו לא מלאו לי 18. משם החלה טירונות במתקן אדם ואני עם חושי ההשרדות התנדבתי לשמור ביום ההולדת שלי, שבועיים לאחר מכן, ע”מ לישון תוך כדי. באמצע הלילה שמעתי קולות – צנחנים חזרו ממסע של 42 ק”מ בשירה “שיפתח עלי שיפתח”. זה גרם לי לזעזוע חיובי. עד סוף הטירונות החלטתי שקרבי זה הכי בשבילי אבל זה לקח זמן להשיג את המטרה.
כזה אני, פריק של תאריכים. ביום שני הקרוב, ה-16 לנובמבר, יערך כנס מיאלומה בתל השומר אליו אני מתעתד להגיע. ביום זה ימלאו 5 שנים למקום העבודה שלי, אבל יתרה מזאת – שנה לאשפוז להשתלה. ביום רביעי זה כבר שנה ל-Day 0. יום הולדת שנה למערכת החיסונית המאופסת שלי.
שמחתי מאוד לקבל את התגובות לפוסט האחרון שלי. במיוחד של אורנה שמצאה את הבמה לשתף. את התגובה קראתי מספר פעמים ומתוך התגובה למדתי את המקור ליובש המתמשך בפה שלי – אותו אני חש גם בכתיבת שורות אלה, את חוסר התאבון, מתנחם נחמת פורתא בכך שאני מקבל “רק” 20 מ”ג דקסה בשבוע (ולא 40..) אך לך תדע מה ילד המחר.
תגובתה הקצרה והחכמה של שני מעניינת אף היא ומשלימה את מה ששיתפה אורנה. אם החברים לדרך יכולים להבין האחד את השני עם מכנה משותף אחד ברור, הרי ששני היא היוצא מהכלל הכי מקסים שיש: עם יכולת הקשבה ועידוד יוצאי דופן. ואם נשווה את סיפורנו להארי פוטר, הרי ששני היא הנסיכה חצוית הדם 🙂
אחרי כתיבת שורות אלה פרשתי בנסיון לישון אך מעבר למנוחה לא הייתה שינה. הרהרתי שוב בתגובתה המעניינת של אורנה וחשבתי לעצמי שעוצמתם של הקשיים תלויה ביכולת לנהל אותם וככל שניטיב לנהל אותם כך נקבל שליטה על איכות חיינו, ואם איכות חיים השגנו – דיינו.. שבוע שקט לכולנו.
דיויד בוקר טוב,
תודה שהעשרת אותי בנוסטלגיה. אני מאמינה בשמירת הנוסטלגיה שמזכירה לי תמיד את אחד העם שכתב על עבר ועתיד. אין עתיד ללא עבר, העבר נותן כוח להווה ולעתיד. הוא משמר את הזיכרונות, למרות שתמיד ישנם דברים מהעבר שצריך לבדוק שוב בכדי ליצור הווה ועתיד טובים יותר.
שיהיה לך שבוע נפלא
אורנה
תודה על השיתוף , מרגש לקרוא אותך .אני מאוד מאוד שמחה שחזרת לכתוב ,מאמינה שהרבה חברים יקבלו ממך עידוד.