13 בנובמבר, שתיים וחצי בלילה, אחרי ריצה (טוב נו, בעיקר הליכה, אבל גם רצתי) של 8.5 ק”מ. לא עסקתי בזה מאז ריצת הלילה של תל אביב. ארחיב גם על זה. ההשפעה של הדקסה בימי חמישי ניכרת. בשבוע שעבר הייתי בארצות הברית ועבדתי.. כן כן.. משבע וחצי בבוקר עד ארבע בבוקר למחרת, רצוף, ומשם ישר לשדה לטיסה חזרה מפיניקס אריזונה בואכה ניו יורק ומשם הביתה. למעט ארוחת ערב מדהימה במסעדה ששם השף מכין את האוכל מולך על השולחן ומגיש לסועדים, הייתי ברמות אנרגיה מטורפות. זה היה שבוע סוער מלא עבודה ומלא הצלחות מבחינתי בשני אתרים שונים (פורטלנד ופיניקס) ושיאו היה בחמישי בערב ככה שעזבתי את המשרד מאוד מרוצה, וכן, מאושר. אז במקום לישון, הרבצתי עבודה והיה לי מעניין, לא משעמם והאמת ישנתי בטיסה וגם כשחזרתי הביתה. וככה גם הגעתי הביתה בשבת בבוקר, מלא אנרגיה. זאת הייתה גם הפעם הראשונה שעצרו אותי במכס בישראל, בדקו ושחררו. פראיירים… איזה חיית קניות אני בארה”ב.

ביום שבת הלכתי לישון סינדרלה וביום ראשון התעוררתי לכלוכית. חושך על פני תהום. זאת הרגשה יותר זיפט משפעת. ההבדל בשינוי שחל בי, גם אודות הטיפול שאני עובר אצל איזאבל הוא שלמדתי לקבל את הקושי ולא להלחם איתו, לא להסחט עד תום. במשך התקופה, בה החלטתי לעבוד חצי יום ביום ג’ ולשבור את העומס השבועי, כהמלצת פרופ’ בן יהודה, למדתי שהיום עם הקושי הוא דווקא יום א’ בו נכרת השפעת הירידה מהדקסה. לכן החלטתי בשבוע שעבר לעשות שינוי שמתאים לי יותר וביום א’ לעבוד מהבית עד חצי יום במידת האפשר. בזה האחרון בכלל לא עבדתי.

אז אני ואיזאבל נפגשים אחת לשבוע (כשאני בארץ) ואני מאוד מרוצה כי מאז הבשורה על הסתלקותה המוקדם של הרמיסיה ועם לקיחת הרבלימיד היה לי קושי רב להתמודד. ואחת הבחירות הנכונות (נכון לכתיבת שורות אלה) הוא לקבל עזרה מחד ולקבל אותו מאיזאבל מאידך. והיום בבוקר בפגישתנו השבועית עדכנתי על מצבי וקיבלתי בשורה מאוד משמחת שאולי בגללה אני משלם כסף: שאני מנהל את המצב והוא כבר פחות מנהל אותי. הבחירה להשאר ביום ראשון בבית לנוח למשל היא אחת מהם. ואני שמח לכתוב על זה כי ככל הנראה הסיבה שלא כתבתי מזה זמן רב הוא הקושי הנפשי להתמודד ולהתפנות לחלוק את זה.

אי אפשר לכתוב על כל מה שעבר עליי בזמן הזה אז אבחר בשלושה דברים:

הרבלימיד לא עושה לי טוב. תופעות הלוואי מכות בי. עייפות (לרוב) בימים לא צפויים, נרופתיה (הגעתי השבוע לפרופ’ לוסוס מהדסה לייעוץ בנושא. ביום שני בוקר הפגישה אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני שבחור צעיר כמוני קם בבוקר ויורד קומה אחת למטה כמו זקן: אוחז במעקה ורגל אחר רגל, מדרגה אחר מדרגה. בגלל הכאב ובגלל סוג של מגבלה). החלטנו שמעבר לבדיקות נוספות אני אשוב לקחת את הליריקה שהפסקתי לקחת בגלל הפגיעה בעירנות. מצד שני, כבר נמאס לי לסבול את הכאב המתמשך והמתגבר. מעבר לכך פעילות המעיים היכתה בי חזק בשהותי בארה”ב. ולפני כשלושה שבועות חטפתי מכת אפטות בפה שזה היה נורא. ירדנו לאילת לסופ”ש מתוכנן (איך שהועד של תנובה פינק אותנו..) ובדרך עברנו בטל-טלה, מחלבת עיזים בבאר יעקב. החלב הטרי עושה קסמים לאפטות ואכן…!! אני מסיים את הקורס השלישי בתחילת השבוע ואז יש לי שבוע חופש נטול רבלימיד ודקסה. ולאחר שבוע מתחיל סבב נוסף. העייפות והתרופה גורמת לירידה בכושר.. כן, זה קשה לקבל את זה אך זו המציאות.

גם בתקופת היובש הזו שאני מתמודד עם המצב ושקוע עד צוואר בעבודה (שזה גם הישג) וכן, מנסה לתמרן ולרצות גם את המשפחה אני שמח שיש את מעגל החברים באמ”ן ששומרים על קשר. כי מה לעשות, אין מעגל אחר שבו אני יכול לחלוק את מצבי עם אחרים שמצבם דומה. בכל פעם שאני פותח ומספר על מצבי אני מרגיש באי נוחות מסוימת. מניח שניתן להבין. כשאני מדבר עם חבר לדרך אין שום מחיצות. תמיד שמח לשמוע ולהתעדכן ותמיד שמח על הסקרנות לשמוע על מצבי ועל האמפתיה. מעבר לכך שמכל שיחה גם משתחרר משהו וגם לומדים משהו. לחברים הידד!

הירידה בכושר מתמשכת וכפי שכתבתי כבר לא רצתי מספר שבועות עד הלילה. לפני מספר שבועות השתתפתי בריצה לזכר גיא אלגרנטי ז”ל שנפל בפעילות בעזה במבצע צוק איתן. גיא בן של חבר טוב שלי שהפיק מירוץ כהלכה עם מעל 1600 משתתפים. נרשמתי לריצה של 10 ק”מ אך הפנמתי את המלצותיה של פרופ’ בן יהודה לא להחמיר עם עצמי ורצתי רק חמש. באופן מפתיע הגעתי שלישי בקטגורית הגיל (ק”ג) ואני פירשתי את זה כקטגוריה גריאטרית :). זה זיכה אותי לעלות על הפודיום ולקבל גביע. אוי איך שמחתי כמו ילד. לחברים מהעבודה שהצטרפו שיתפתי שאני על סטרואידים ואם יעשו לי בדיקות דם יקחו לי את הגביע. מספר ימים לאחר מכן החלטתי ליטול חלק בריצת הלילה של תל אביב למורת רוחה של יוליה, רופאת המשפחה. ביקשתי אישור רפואי והיא חשבה שאני צוחק עליה. לבסוף, היא אישרה בכתב הליכה בלבד ולי לא היה איכפת אלא שזה מה שהיה בפועל. הגעתי לא כשיר לריצה וחניתי במרחק 3.5 ק”מ מקו הזינוק. לפני הזינוק עוד התקשקשתי עם ד”ר מעיין המופלאה בהודעות. לשנינו מכנה משותף של עיסוק בספורט וקיבלתי את ברכת הדרך. יצאתי לדרך בחצי חשק ואחרי כשתי ק”מ ריצה בואכה דיזינגוף נגמר הסוס. אז עברתי להליכה ובדרך זה נראה לי נכון לאור אותם אנשים ונשים שנגררו הצידה לאחר שכוחם ושריריהם לא עמדו להם. מדי פעם ניסיתי לרוץ אך הפסקתי לאחר זמן קצר לאחר שנתפס או כאב מאוד שריר זה או אחר. חשבתי גם שיש לחזור 3.5 ק”מ לרכב לאחר מכן.. את החצי ק”מ האחרון כן עשיתי בריצה מהתלהבות של תכף מגיעים. מיד שהגעתי שיתפתי את ד”ר מעיין שנגמר. מילותיה החמות פשוט ריגשו אותי וככה אני הולך מאושר ונרגש מזה שעשיתי את זה וגם מנסה לעצור את הדמעות כי מה לעשות.. מאז הריצה פוקד אותי כאב חד וקבוע בכף רגל שמאל, ספק אורטופדי, ספק נוירולוגי שמוציא לי את החשק לדרוך על הרגל ולעסוק בפעילות.

ולסיום, אתמול קיבלתי הודעה שדוד, המכונה בחביבות דוד הכי טוב, נפטר בטרם עת ובמפתיע. דוד היה טיפוס צבעוני, דברן ומצחיק שהיה נוהג לפקוד תדיר את המפגשים בגבעתיים. יש חברים קבועים במפגשים ולא את כולם אני זוכר היטב בשמם. אבל דוד היה בולט, ולכן בלתי נשכח. לא נתפס לי כיצד אדם שנראה פורח ובהחלמה, פתאום מצבו מתדרד והוא איננו. יהי זכרו ברוך.