אלו הימים האחרונים בהם אני תחת הקטגוריה של “מיאלומה זוחלת”, מאחר והמיאלומה הפכה פעילה ומצריכה טיפול על כל הכרוך בכך. באמת שהייתי מעדיף להמשיך שתזחול ושארגיש בריא תחת תווית של “מתי שהוא תהיה חולה”, אבל דברים השתנו. מצד אחד פרופ’ בן יהודה התקשרה ודיווחה לי על תוצאות מדאיגות ביותר ממח העצם. תור שנקבע שרירותית לאוגוסט הוקדם בצורה בהולה לתחילת יולי. כשנכנסתי לחדר כבר די היה ברור מה שעמדתי לשמוע, אך בחרתי גם להשמיע: שאני יודע. שגופי אינו כתמול שלשום.

אני אדם די תחרותי. כל הישג הוא נפלא אבל הוא בבחינת אבן דרך לשיפור ממוקד. גם בספורט, גם בריצה, כמו גם בחיים. ריצה של 10 ק”מ הפכה לשגרה אחרי שתרגלתי 8 ק”מ ואף לעיתים העליתי מרחק ל-13 ק”מ וחלמתי על חצי מרתון ת”א כיעד. אך לאחרונה שמתי לב שאיני מסוגל להעלות קצב. שהריצה הופכת להיות יותר ויותר מעייפת ואיטית במקום להגיע להישג הפוך: מהר יותר, רחוק יותר.. ואם אני מתאמץ להעלות קצב אני “שורף מנוע”. בדיקות הדם האחרונות נתנו אינדיקציה לכך: של אנמיה מתגברת, של מדדי כדוריות הדם האדומות וגם הלבנות מתחת הקו האדום. החמצן בדם אוזל.. אז מצד אחד אין פלא שקשה לרוץ. אלא שהצד האופטימי שבי אומר שבמצב כזה להתמיד בריצה של 10 ק”מ זה באמת לא מובן מאליו!! עקב המצב הביטחוני נמנעתי מלצאת לריצה בימים האחרונים ובאמת הרגשתי כמו אריה בכלוב. אך היום החלטתי שזה ניתן ויצאתי והיה באמת כיף. זה היה חסר! די מצחיק לחשוב שכל הדרך חיפשתי בשמיים יירוטים של כיפת ברזל ותרתי אחר מקומות מסתור על כל צרה שלא תבוא.

אבל כל הכתיבה הזו הינה בבחינת מיסוך לסטטוס החדש שלי: חולה סרטן אמיתי, אוטוטו מתחילים טיפולים. כימותרפיה, השתלת מח עצם.. קשה לי להאמין שאני כותב זאת על עצמי.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על חרדות, במיוחד על התקופה שבה נודע לי על המחלה, על תקופת אי הודאות, על העייפות הגדולה, על הסיפור שבו נרדמתי תוך כדי שיחה טלפונית עם לקוח.. והתעוררתי הרבה אחרי.. אז כנראה שחלק מזה חוזר. למרות שאני שלם עם עצמי ואני יודע שזו הדרך, שאני נפרד מנסיעות העבודה לחודשים הקרובים, ולא ברור גם אם מהשיער.. אבל ברור לי שזה טבעי ביותר גם לחשוש, גם לדאוג, אם כי דאגות אינן מנת חלקי.

ביום שישי ארחנו משפחה. חלקם חששו להגיע בגלל המתיחות הביטחונית אך התעקשתי. גם התרגזתי על ההתקפלות וגם כי חשוב לפגוש אנשים ולהספיק כמה שיותר לפני.. כי מה שקורה “אחרי” לא ממש ברור.. ואז גם בחרתי לשתף מספר בני משפחה שהייתי בטוח שהם כבר יודעים – ומסתבר שהם לא – והייתה תדהמה גדולה. אשתי הייתה המומה שסיפרתי כי אני ממש בונקר בנושא. וכן, שיתפתי גם בעבודה – שאוטוטו אני נעדר לעיתים ואז גם לתקופת היעדרות ממושכת.

ממש מאוחר. נמשיך מחר?