להיות בצד השני

אלו הן השעות הראשונות בהן אני מתמודד עם הבשורה על המחלה אלא שהפעם מהצד השני של המתרס. לאבא שלי הודיעו היום שהגידול בכלייתו היחידה הוא סרטני. יש לכרות את הכלייה.

על כל המשתמע מכך..!

ביום שישי נפגשנו. הוא חוזר לעצמו, נראה לא רע לאור כל מה שעבר לאחרונה. אמא שלי זו שנחלשה והציעה שנצא לאכול בחוץ. אז שמנו פעמינו צפונה, ביקרנו בכוכב הירדן והגענו למסעדת הדגים של עין גב. תמיד כיף שם והפעם היה ממש נעים וטעים. גם הוריה ואחיה של אישתי הצטרפו. נהננו. תוצאות הביופסיה מהגידול בכלייה טרם הגיעו ושמעתי את אבי אומר לאביה של אישתי שאם הוא יגיע לדיאליזה אז הוא מעדיף לא להתעורר מהניתוח כי אלה לא חיים שהוא חפץ בהם. כרגע, זה המסלול. אבל רק כרגע. הוא גם גולל את הרשלנות הרפואית בטיפול בו בחודשים האחרונים. מחריד ושווה שיתוף. אלקט את המידע ואשתף.

אחרי הארוחה הובלתי את השיירה הקטנה לסיור בדרום רמה”ג. עלינו מצומת כורסי לכיוון אפיק, פנינו דרומה מתוך כוונה לתצפת ממבוא חמה. אלא שהשער הסגור של הקיבוץ גרם לנו להמשיך דרומה בכביש שמוביל אל האופק. רמת הגולן הוא מקום שתמיד מקפיץ לי את האנרגיות. עצרנו בתאופיק לתצפית. המצלמות נשלפו ואני הרגשתי מסופק מלהביט איך כולם מתרשמים ואף מצלמים את השמש השוקעת נוגעת בתבור. הירידות לאל חמה תמיד הפחידו אותי בתור ילד. אבל הדרך תמיד מרתקת מחדש. כביש 98. בדרך למטה סיפרתי לילדים את ההסטוריה של המקום, על הגשר של רכבת העמק מעל הירמוך שפוצץ בליל הגשרים ועל משולש הגבולות. רק יותר מאוחר נזכרתי שהתאריך באותו היום הוא בכלל ה-6 באוקטובר, יום השנה למלחמת יום כיפור. זהו טריגר בילדות שמאוד מאוד דחף אותי לשרת ברמת הגולן. חלום שהתגשם וגרם גם להארכת השירות.

יש את הבדיחה הזאת שאני מאוד אוהב ספורט ולכן צופה כל היום עם טרנינג בערוץ הספורט. ביום ראשון בערב קניתי נעלי ספורט. אולי זה יוציא אותי החוצה – אני מרגיש לאחרונה שאני נחלש. בחנות גם קלטתי שהרגליים הם כבר לא כאלה שגמאו 10 ק”מ רק לפני מספר חודשים. ובתמונות גם אם אעקם את העיניים הבטן לא תכנס. אבל בתכלס אני מרגיש נחלש. הנרופתיה חזרה להכות. משום מה מאז הקולונוסקופיה השלשולים ממש פחתו אבל מצד שני אני מנסה להבין פשר כאבי בטן שאוחזים לאחרונה ולא רק בגלל עצירת הפעילות שגורמת הדקסה. טוב די לקטר. שמתי נקודה.

אתמול היה יום עבודה אינטנסיבי ופורה. אלא שבלילה לא הצלחתי להרדם. הזעתי כמו סוס. זו תופעה שאיני יכול להסביר ורק השנה אני ממש סובל ממנה. בארבע בלילה ירדתי לשתות קצת אלכוהול אולי זה יעזור.. בחמש חשבתי אולי כבר לוותר ולקום. וכל הלילה היה בי סוג של פחד.. של צורך לשרוד ולא ברור ממה, ועל הצורך להפסיק לעבוד.. והרי אני אמור כבר להיות מאחורי זה. נשימות לא עזרו. גם לא מזגן. אבל מתישהוא אחרי חמש בבוקר נרדמתי לא לפני שאני נזכר שביום ראשון יש ביקורת אצל פרופ’ בן יהודה ועדיין אין לי תוצאות FLC. הבוקר התקשרתי למעבדה ונזפתי שזה לוקח כמעט שבועיים ועדיין אין תוצאה. נאמר לי שלא היה רשום שזה דחוף. נו באמת.

איכשהוא כשקמתי פתאום הרגשתי באנרגיה טובה שמעוררת אותי. הגעתי בכיף לעבודה למרות הלילה הקשה והמתיש. נהניתי לעבוד עד מאוחר וכשיצאתי התקשרתי לאחי סתם לשאול מה נשמע. הוא נשמע מדוכא ואז שיתף אותי בחדשות על תוצאות הבדיקה של אבי. התייבשתי. מייד הרגשתי שעכשיו אני נמצא בצד השני – של בני המשפחה המטפלים. כשחזרתי הביתה לקח לי זמן עד ששיתפתי את אישתי. חיכיתי להרדים את הילדים ואז שוחחנו. אני כל הזמן מחזיק את עצמי, חש את ההלם, מרגיש שאני זה שמתקשר עכשיו לקו התמיכה של עצמי ומנסה להרגיע את עצמי מהתובנות של הנסיון שרכשנו מההתמודדות שלנו עצמנו.

כשנרגענו הבנו שאין לקבל את הדין כמובן מאליו. כבר הספקנו לחרוש ולאתר את הרופאים לחוו”ד שנייה. התמקדנו באלה שמתמקדים בשיטות חדשניות ולא עם הגישה הקונסרבטיבית שתוביל לדיאליזה. אולי זו יהיה המוצא היחיד אבל לא לפני שנמצה את האפשרויות האחרות. מיילים שלחתי לפני שהתחלתי לכתוב. הולך להיות לנו מעניין. אבל בשביל זה צריך לישון. ועכשיו. כי כבר שוב עוד מעט שלוש בלילה. מועדים לשמחה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 53, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *