תופעות לוואי

הבוקר התפוצצתי. לא מצאתי את קוצץ הציפורניים ומיהרתי לצאת לעבודה וגם על הדרך לקחת את הקטנים לבית הספר. הייתי חייב לקחת את התרופות וגם לזה לא היה חשק (אבל תמיד לוקח) ולפני שאני ממשיך לכתוב ולברוח מהנושא: התפוצצתי. טרקתי מגירות ואשתי שהגיע בבהלה מנסה להבין מה קרה כעסה מאוד כשטרקתי דלת בכעס. וכשהיא כעסה שאלתי את עצמי למה קוצץ ציפורנים מחורבן עושה לי את זה ובטח שגורם לי להכעיס אותה ועל מה?!?!. אבל זה לא הקוצץ. אילו הכאבים..

בפוסט הקודם כתבתי על דלקת הריאות שהתפתחה והביאה לאשפוז בהדסה. השתחררתי ביום ראשון, נחתי כל השבוע ובשבת בבוקר המראתי לנסיעת עבודה לארה"ב. כל השבוע הקפדתי לנוח ולקחת את כל התרופות. ביום שישי סיימתי עם האנטיביוטיקה ובשבת בטיסה הרשיתי לעצמי לחגוג את המאורע עם מעט אלכוהול של טיסה. מתישהוא החל לכאוב הראש. האם בגלל האלכוהול? כשהגענו לניו יורק פגשתי בחור שעובד איתי והיה איתי על הטיסה. קיבלתי ממנו שני אקמולים וזה הרגיע משהו. הרגיע חלקית כי הכאב היה חריף.. וככה שאת הטיסה הבאה לפיניקס העברתי עם כאב ראש מתון. למחרת, בראשון אחר הצהריים הכאב תקף בחזרה. הגעתי לחנות של Target וחיפשתי משכך כאבים. אך מה מותר? שאלתי אישה אחת שאמרה לי שמאז שהיא בהריון ממליצים לה על Tylenol. אז אמרתי לעצמי שאם זה טוב להריונית זה טוב גם לי. בדיעבד: התרופה מבוססת על Acetaminophen וכנראה שכמו במקרה של נורופן – לא מומלץ לחולי מיאלומה.

ביום שני של אותו שבוע הגשמתי חלום, או לפחות לא הרשיתי לשום דבר להפריע לי להגשים: משחק NBA. קולגה שלי הזמין אותי להצטרף אך נאלץ לנסוע. הוא הואיל בטובו להשאיר לי את הכרטיסים ואף צירף  כרטיס חניה וככה שבלווית קולגה מישראל נסענו יחדיו לראות את פיניקס מול מינסוטה. חוויה ענקית אך אליה וקוץ בא.. כאב ראש. הוא היה כ"כ חריף שהיה קשה להנות מהמשחק, לעיתים אפילו להביט מטה אל המגרש. כשהבחור שאיתי הציע לעזוב באמצע הרבע הרביעי כדי להמנע מפקקים – לא סירבתי – גם כי לא נעים להתקע בין רבבות אוהדים ואלפי מכוניות וגם בגלל כאב הראש. למחרת בשלישי – אותו הדבר, אחה"צ החל כאב ראש מתיש. כאן כבר עזבתי מוקדם את העבודה כי משהו באמת העיק. חשבתי לעצמי שכאבי ראש היו נחלת חיי עד ה-VCD ומאז הפכו דבר מאוד נדיר. אני מונה שתי סיבות אפשריות: האחת נפשית – הייתי מגויס בכל מאודי לתהליך ולמאבק שאולי זה מנע מכל כאב ראש לחדור את השריון והסיבה השנייה: שתיית מים – הרביתי בשתייה בכל יום בכמויות גדולות. חשבתי על כך שאולי זה מונע מהעדר פעילות גופנית, או אולי מספיק עם התירוצים כי פשוט לא חזרתי לעצמי מארועי השבוע הקודם.

ביום רביעי כבר לקחתי דקסה והיו לי שלושה ימים מדהימים הן בעבודה והן בשישי כשבדרך חזרה ארצה בקונקשן חרשנו למשך כמה שעות את מנהטן.

ככה עבר לו שבוע מאז שחזרתי.

ביום שבת בבוקר מוקדם התעוררתי בסלון הבית. אני לא אוהב להרדם בסלון. הייתה לי תקופה כזו ומותר לצחוק עליה. בנערותי הייתי מוצא את אבי נרדם בסלון והיה לוקח שעה להעיר אותו.. אמרתי בזמנו שכשאגדל לי זה בחיים לא יקרה אבל ניתן לנחש מה.. גם בני המשפחה צוחקים עליי שאם אני נרדם אז קשה להעיר, אלא שהבעיה כיום היא ההרדמות עצמה. ככה שבשישי בלילה לא יכולתי להרדם אז במקום להאבק בזה ירדתי לסלון לראות עוד איזה פרק או שניים מהעונה האחרונה של הסדרה "הגשר". את שתי העונות הראשונות ראיתי בתקופה שאחרי ההשתלה והנה צצה לה עוד עונה. אז אחרי שסיימתי לראות את העונה האחרונה של בית הקלפים, הגיע "הגשר". אגב, הגשר שעליו מבוססת הסדרה הינו זה שמחבר בין דנמרק לשוודיה. זהו גשר שבאמצע הים הופך למנהרה. כבר שנים שאני חולם להגיע לשם. לחלום מותר.

ככה שהתעוררתי בשבת מוקדם בבוקר בסלון עם כאב חריף ביותר מתחת לצלעות. כאב אזורי, חריף וחזק שהעתיק ממני נשימה. זה ממש הלחיץ. חשתי כאילו משהו תולש או קורע חלקים פנימיים. גררתי עצמי למעלה. הכאב תקף גם מימין וגם משמאל. הערתי את אישתי ומתישהוא זעקות הכאב שלי העירו (כך מסתבר) את בני הבית. לא יכולתי להגדיר מהו הכאב, רק ביקשתי שתמרח וולטרן והכי רציתי לעצום עיניים ולישון. באותו רגע לא היה אכפת לי למות. כאב שאי אפשר לשאת או לעצור. לא הבנתי את פשרו אך גם היה קשה בכלל לחשוב. נכון שבמיאלומה וולטרן זה אסור – אבל במצב כזה למי אכפת.. החומר עשה מעט את העבודה והכאב טיפה התמתן אך עדיין קשה היה להסביר את מקורו או לכבוש אותו. לא זכור לי כמה דקות זה נמשך – מתי שהוא נרדמתי להרבה שעות.

כשקמתי הכאב המשיך. לא באותה קטסטרופה אבל עדיין כאב שלא נותן מנוח ולא מאפשר לתפקד כרגיל. היה חשש לגבי פישרו: הרפס זוסטר? רק לפני מספר שבועות הפסקתי לקחת את האציקלוויר. כשנסעתי לחו"ל לקחתי כהגנה למספר ימים. האם דווקא הדגימה לאחרונה זה מה שגרם להתקף? לא כשחושבים על זה שהתקף הכאב בשני הצדדים. חשבנו אולי על בעיות בכליות אבל שוב: בשני הצדדים בו זמנית?! הכאב לא נתן מנוח וישיבה או שכיבה בסלון הבית לוותה באי נוחות רבה. בין אם מתחת לצלעות או באזור בית החזה – היה כאב שלא ניתן להתעלם ממנו. את מרבית השבת העברתי בשינה, מנסה לברוח בצורה זו מהכאב הבלתי פוסק.

אתמול, ביום ראשון הכאב כאילו "טיפס" מעט ותקף את אזור הצלעות. העדפתי להשאר בבית כי באמת אי אפשר היה ניתן להתרכז וכל שכן ה"נפילה" מהסטרואידים הוסיפה מימד עצוב משל עצמה: הסלולרי שלי נפל מהידיים ונשבר לי המסך. תעודת טפשות מוענקת לי בשל עצלותי להדביק מגן מסך עד כה. אחר הצהרים הלכתי לראות את רופאת המשפחה כי היינו (אישתי ואני) מוטרדים ממצבי. זאת בדקה אותי ועלתה על כך שכל אזור הצלעות מאוד רגיש – מלפנים ומאחור, לאורך ולרוחב – אם כי הבטן רכה ומחוץ לטווח סכנה. היא אף הסבירה שרגישות זו משפיעה על איברי הנשימה ומכאן הקושי בנשימה. לטענתה הדבר היחידי שיכול להסביר במידת מה כזה מצב הינו תופעות הלוואי של הרבלימיד ושעליי לשתף את פרופ' בן יהודה.

אך במה אשתף ומה אומר?! ויתרה מכך.. מה זה יביא?! בדיקות נוספות..? תרופות נוספות..? והנה הגענו לנקודה שעדיף לסבול בשקט ולחכות להסלמה או לרגיעה מאשר אדם מהישוב שהטיפול בו היה ודאי שונה ממקרה כמו שלי.

הבוקר כשקמתי כבר הכאב האמיר לכתפיים בנוסף לרגישות בבית החזה שליווה את הקושי לנשום. ההרגשה חסרת האונים הזו, המתסכלת במידה רבה, עם הכאב הבלתי פוסק הזה הביא להתנהגות הלא רציונלית ולהתפרצות שלי. וכמו אתמול כשרופאת המשפחה שאלה אם אני צריך ימי מחלה ועניתי בשלילה – שמתי פעמי אל המשרד.

במהלך היום שמתי לב שהכאב בעצם רובו נעלם.. מאוד רציתי לצאת לסיבוב ריצה הערב אך לא נלחמתי בעייפות. העדפתי לכתוב על זה.