חזרה לשגרה – עבודה וטיפולים

איך פותחים פוסט שלכאורה כבר ננטש?

אז על מה הכי חשוב לכתוב ולעדכן? שחזרתי לעבודה, שאני בשגרת טיפולים (עדיין, שוב) ושמאוד רציתי לכתוב וזה לא יצא מהרבה סיבות. ועל כמה הגיגים..

ה-16 לחודש מרץ כבר החל רשמית.. אחת בלילה ומי שמנחש למה אני כותב בשעה כה מאוחרת יש תשובה אחת קלה לניחוש: דקסהמטזון (או בקיצור: דקסה).

עוד יום של טיפול עבר על כוחותינו. אכן, אני ב-VCD. ביום חמישי התקשרו מאשפוז-יום וביקשו שאגיע רק בשתיים בגלל עומס במחלקה. למזכירה ג’ולי לא מסרבים כי יש לה קסם שובה לב ואתה יודע שאם פנו אליך אז באמת עמוס להם ובכלל אם אתעקש אז פשוט אמתין בתור זמן ארוך יותר. את היום בחרנו לבלות יחדיו בטיול בעיר העתיקה באכסניה האוסטרית. האכסניה שוכנת בויה דלרוזה ברובע המוסלמי ויש בה בית קפה אוסטרי מומלץ. טרפנו אפפל-שטרודל וזאכר-טורט עם קפה טעים ונשנשנו פיצה עם הרבה זעתר עגבניות וגבינה. אוסטרו-אוריינטל. עזבנו מרוצים ושבעים, חולפים בלובי ומצחקקים בדרך החוצה איך אומרים בגרמנית שאנחנו רוצים חדר לשעה 🙂 ומיהרנו להגיע בדיוק בשתיים למכון שרת אותו כבר עזבנו בשלוש וחצי. משתלם, לא?

החסרון היחיד הוא לקבל את הדקסה בשעה שתיים בצהריים ולא מוקדם יותר בבוקר – והנה אני מרגיש ער מדי עם תחושה של פעימות לב מהירות וגם היפר מעורב עם בטטה. הייתי יוצא לרוץ אבל רצתי אתמול בלילה שמונה קילומטר והיום גם הרגליים כבדות, גם חטפתי שפשפת קלה ויחד עם זאת צעדנו כמה קילומטר מרחוב אגרון דרך ממילא לרובע המוסלמי וחוזר חלילה. הכי יעיל לכתוב – אז הנה.

כפי שהזכרתי, ביום שלישי הקודם חזרתי לעבודה. זה היה מרגש מאוד. ביום הראשון רק להגיד שלום לכולם זה לקח לא מעט זמן. למחרת נכנסתי לישיבת הצוות השבועית בפעם האחרונה כדי להגיד תודה ושלום – אני מתקדם לתפקיד אחר בארגון. גילוי נאות: ביום שהתאשפזתי להשתלת מח עצם קיבלתי מסר מאוד מעודד מפאולה המייסדת של אמ”ן ובו אחלה לי שעוד אלמד שההשתלה תקח אותי למקומות חדשים וגבוהים יותר. אהבתי והפנמתי ובזמן שנחתי בבית עמלתי על איתור הזדמנויות חדשות ואכן איתרתי כזו. תפקיד מאוד מאתגר בארגון שבעבר הרתיע אותי אך בחיים למדתי שהדברים שמרתיעים אותך יום אחד עוד יקחו אותך קדימה… להלן שתי דוגמאות מייצגות:

לפני שנים רבות כשהייתי חייל צעיר ביצעתי קורס בצבא שכלל קורס חבלה בבית הספר להנדסה צבאית כשעוד היה פעם בשטחים, דרומית לחברון. כשהחבר’ה מהקורס יצאו לתרגיל אש ראשון בהפעלת חומרי נפץ אני התנדבתי לשמור כי פחדתי מזה. בזמן שראיתי אותם מרחוק יוזמים את ה”מעגלים הרועמים” (כך קוראים לזה) עמדתי על הסולם של מגדל השמירה. את ההדף מהפיצוץ חשתי היטב הולם בגופי למרות המרחק הרב וחשתי בתוכי שאני מחמיץ משהו וחבל. את שירות הקבע שלי כבר ביצעתי כחבלן ראשי של רמת הגולן ופיתחתי שיטות ונהלים שקיימים עד היום.

כשהתחלתי את לימודי בטכניון הסתכלתי בחשש אל הסימסטר הרביעי שם לומדים במדעי המחשב הסתברות בצורה מעמיקה ורחבה. זה נראה לי סמסטר בלתי עביר ולו בגלל המקצוע הזה. בנוסף לכל החששות בשבוע שלפני הסמסטר הרביעי התחלתי עם מילואים בדרום לבנון. לקחתי איתי ספר על הסתברות. קראתי, התחברתי, ולפתע זה היה אחד המקצועות החזקים שלי בתואר שפתח בפניי את ההתמחות בתחום תקשורת המחשבים, בו אני עוסק עד היום.

את מה שיש לי להגיד על זה אני שומר לסוף.

סיכמתי עם הרופא התעסוקתי שאני חוזר לחצי משרה. עובד שלישי עד חמישי. השבוע אהנה מיום חופש נוסף בגלל הבחירות. ומחר (יום שני) הבן השלישי שלי יואב חוגג 10 מה שאומר שהוא מתחיל את העשור השני של חייו (הדרך יפה עד מאוד אמר העלם – כתבה לאה גולדברג). למעשה התחלנו לחגוג כבר לפני מספר ימים ובחופשת פורים העמסתי את רובם על הרכב (חוץ מנדב הבכור שאו שהוא לומד כמו משוגע או שמתאמן לקרבי – גם את סוף השבוע ביצע בגיבוש טרום-סיירות בחוף הים צפונית לאשדוד. קיבל היום אישור מהצבא להשלים יום גיבוש סיירות בסתיו אחרי שאת הקודם פספס בזמן ההשתלה שלי – דיווח של האב הגאה) ונסענו ליום כיף הלוך-חזור לאילת. אשתי חשבה שהשתגעתי אבל ביקשתי שלא תתערב בשיקולים שלי בזמן VCD. אני מונע מכל מה שעושה לי טוב וזה סומן כאחד מהם. נהיגה הלוך הייתה כיף. באילת היה ממש מקסים. עשינו המון קניות ברשתות וניצלנו את הפרשי המע”מ, תלושים מוזלים ומבצעים וחסכנו המון כסף. יואבי הרוויח מתנה מוקדמת. ולי היה מאוד קשה לנהוג את הדרך חזרה. זה ארוך….. בטח לא משהו שיחזור על עצמו. היה טוב וטוב שהיה.

אז בשבוע שעבר עבדתי שלישי – חמישי וזה היה קשה. ביום שלישי יצאתי מוקדם לאירוע משפחתי (חתונה), ברביעי למפגש חברים באמ”ן ובחמישי שוב חתונה (של בת של קולגה מהעבודה). יום רביעי הייתי עייף! כל כך עייף שצריך לצרוח את זה. מותש. בדיעבד היה מיותר לפקוד את מפגש החברים אותו אני לא נוהג לפספס. הייתי חסר סבלנות, לא הקשבתי, לא זוכר מה אמרתי. חזרתי הביתה ולמזלי הממיר של הוט התקלקל כך שויתרתי בכיף על ליגת האלופות והלכתי לישון. גם בחמישי העייפות נמשכה. בחמישי חזרתי מוקדם והשתתפתי בשיחת ועידה בת שעתיים אחה”צ מהבית. אחרי שעה פרשתי והלכתי לנוח כי זה היה יותר מדי. העייפות התעצמה להרגשת פיכס לא מוסברת לאורך סוף השבוע כשמה שמייחד הוא בולמוס. יותר מדי שוקולד, פירות יבשים, לעיסה, ואכילה. בשבת שמתי לזה סוף: עברתי לשיקים של ירקות (כרוב, כרובית, ברוקולי וגזר) ויצאתי לריצה. התייעצתי היום אודות מצבי המביך עם הצוות הרפואי ונראה שהדקסה מבצעת בי שמות. בסבב הקודם הטיפול היה פעמיים בשבוע והדקסה לקחתי ארבע פעמים בימים: א’ ב’ ד’ ה’ מה שלכאורה גרם לשליטה מסוימת בתחושה הקיצונית (שהתבטאה בתופעות אחרות: עצירות, עצבנות) לעומת ימים א’ ו-ב’ הפעם ונראה שיש סוג של נפילה בהמשך השבוע. הרופא (ערן) המליץ לא לפסוח על המנה של מחר וכך אעשה. קצת קשה אז נשברים?? 🙂 לפחות השבוע קצר יותר בזכות הבחירות.

ככה שלכתוב גם אם מאוד רציתי לא היה מתי.. ואם היה מתי כנראה שלא היה מספיק חשוב. הרי בשבועות האחרונים ביליתי בעיקר בבית וממש נהניתי וממש לא החמרתי עם עצמי בשום דבר, זולת בילוי עם משפחתי ומנוחה לעצמי.

בדרך לרכב בסוף המפגש האחרון של אמ”ן בגבעתיים ביום ד’ האחרון שוחחתי עם עמית טרי שאצלו המחלה נתגלתה לא מזמן. הצטרפה אלינו חולה ותיקה שטענה שהמחלה היא סוג של מתנה. אמרתי בליבי “טוב, בסדר..” (ואם גלילה רון פדר הייתה כותבת ודאי הייתה מוסיפה “משכתי בכתפיי”), התנצלתי שעליי לעזוב – באמת הייתי גמור, ובדרך הרהרתי בדבריה: האם המחלה היא באמת סוג של מתנה?!?!

בחישוב קל מחר (למעשה היום) ה-16 למרץ. בדיוק שנה ו-10 חודשים מאז שרשמית אני חולה במיאלומה. מאז שנודע לי על המחלה התקדמתי בעבודה בשני תפקידים, קידמתי פרוייקט חשוב ביפן, העליתי מאוד את הכושר, הורדתי בקנאות במשקל, פגשתי המון חברים חדשים, חברים לדרך, איתם יש לי שיחות שרק איתם אפשר לפתח ולהבין, סגרתי חלק מהמשכנתא הגדולה (חלק לא גדול – אבל עשיתי זאת!), השבחתי את הזוגיות עם האישה שהוכיחה כמה היא דואגת לי בשעותיי הקשות (million dollar baby), הייתי בחופשה ארוכה שלא זכורה לי מאז סיום התיכון והפכתי לאופטימי ללא תקנה. ויש לי סרטן במח העצם. אלו עובדות. כל זה בצל מחלה שמורכבת מאוסף של סטטיסטיקות לכאן ולכאן ומהצהרות של רופאים מוכשרים שטוענים שרפואה זה לא מדע מדויק. וברור שיש גם ציטוקסן ודקסה ורמיסייה שלא תגמר לעולם. כבר טענתי בעבר ובזה אני משוכנע שהמיאלומה הזוחלת הייתה סוג של מתנה שבה ניתן לי להכין את עצמי למלחמה הגדולה במחלה הפעילה. אך האם המיאלומה עצמה היא סוג של מתנה?

הלידה של יואבי הייתה מתנה שקיבלנו בדיוק לפני עשר שנים. סיבה לחגוג עוד יום שיפתח בלי הרבה שינה. לילה טוב..

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 55, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עד מגיפת הקורונה עבדתי בחברת הייטק עם אותם החברים למעלה מעשור איתם אני עדיין בקשר, נהניתי מאוד מהעבודה שפיצתה על השעות הרבות. אך בקורונה חלה החמרה משמעותית ביכולתי לחיות את חיי לאור ההתמודדות והייתה החלטה לפרוש שגובתה מקיר לקיר. עד להחמרה עסקתי גם בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי בעבר ואליו התמכרתי מחדש עד שהמיאלומה החליטה אחרת. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. כיום מקדיש את זמני לגלות ולהנות מחדש עם משפחתי, ליותר זמן עם חברים לדרך, לפעילות התנדבותית ובמרדף אחר כל חולה מיאלומה לוודא שהוא לא מרגיש לבד. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

One thought on “חזרה לשגרה – עבודה וטיפולים

  1. כל פעם מחדש כשאני קוראת את מה שאתה כותב, אני חושבת לעצמי כמה טוב אתה מצליח לבטא רגשות ומחשבות שעוברות יש להניח ברבים מאיתנו.
    למשל השאלה האם מיאלומה זו מתנה? אני חושבת שעצם העצירה לחשוב ולהסתכל על המצב שלנו בכל רגע נתון בחיים (מחלה או לא) זו מתנה.
    אני חושבת שאתה צריך לכתוב ספר! לא היום אולי, אבל מתישהוא.אני אקנה אותו על בטוח 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *