בטיפול

יום קשה עבר היום בגלל הדברים הכואבים באמת. נכחתי בהלוויה של סמ"ר גיא אלגרנטי ז"ל, לוחם מגלן שנהרג בעזה מקריסת מבנה מרפאה של אונר"א שפוצץ ע"י מחבלי החמאס בעת שטיפלו בפיר מנהרה שנחפרה מתוכו. אביו של גיא, אייל, ואנוכי עבדנו יחד מספר שנים באותם תפקידים ואף חלקנו אותו משרד ואף כיום אייל עובד ממש קרוב ואנו נפגשים לעיתים. בארוחות הצהריים היה מספר על הבן הגדל, על שלקח את אליפות צה"ל בקרב מגע במשקל כבד, על השירות המפרך אך גם המעניין והמאתגר. כשקמתי השכם הבוקר לריצת הבוקר והצצתי בעמוד הראשון של העיתון שאך הגיע, חשבתי שאני מתעלף. לא נשארה עין יבשה אחת בהלוויה הזו. יהי זכרו ברוך.

השבוע גם הפכתי מחולה במעקב לחולה מטופל. היום הראשון של הטיפולים הוא יום מתיש. החלק הכי פחות מתיש הוא קבלת הטיפול, למרות שבגילוי לב אומר שרעד לי הפופיק ברגע הכנסת המחט – לא הגיוני אך לגמרי רציונאלי ולא במקרה, לא? כל מה שמעבר לכך הוא המתיש.

קדמו ליום הטיפול הראשון יומיים מעט מתוחים. בראשון שבינהם חזרתי מאוחר הרוג הביתה. אשתי המדהימה התעקשה שנצא לשתות קפה להרגע. לא הרפתה עד שהסכמתי. וכך מצאתי את עצמי יושב מולה בבית קפה אחר חצות, נהנה ממשב בריזה נעימה שחלפה ברחוב בסופו המאוחר מאוד של יום קיץ חם ושלקחה עימה את כל המחשבות המעיקות. שאפו לאישתי.

למחרת גם כן חזרתי מעט דרוך אך הייתה זו אחותי שהפתיעה. היא דווקא שלחה כהרגלה בדיחות שטותיות ב-Whatsup. אך בהפוך על הפוך החומרים באותו יום גרמו לפרצי צחוק אדירים שגרמו לפורקן ולהרגעה עליהם נשענתי לקראת היום המעניין הממשמש ובא.

תובנות:

  • בכל ביקור בבית החולים יש להצטייד בטופס 17 לבדיקת רופא גם אם הרופאה מזמינה אותך לביקור חוזר בקרוב (זה לא על חשבונה)
  • בכל ביקור במרפאת חוץ יש להגיע עם טופס 17. במקרה של סדרת ביקורים ניתן לבקש שבטופס יצוינו מספר הביקורים.
  • בכל טיפול באשפוז יום יש לקבוע תור לפעם הבאה ויפה שעה אחת קודם. שום דבר לא מובן מאליו.
  • יש לנו צבא ששומר עלינו ויש לנו צוות רפואי ששומר עלינו יותר! נשגב מבינתי להבין את הסבלנות והמסירות בעבודה כ"כ רגישה במקום כה עמוס. שאפו.

מה עוד מתיש ביום הזה?

  • טלפונים: כל מי שלא מטופל חושב ברזולוציה שונה מהמטופל עצמו. אותי כבר הכינו מראש שכימותרפיה לא משפיעה ביום אחד (למרות שתקף אותי כאב ראש ל-20 שעות כמעט) ובאמת שכימותרפיה איננה כמו סמים קשים במנה הראשונה. אלא שכל מי שהתקשר רצה להיות נחמד ולוודא שנשארתי בחיים ולתת לי מנת עידוד. והתקשרו ללא הפסק: ההורים שלי מספר פעמים, חברים וקרובי משפחה. די! שנה שלמה ויותר אני מתכונן ליום הזה. אין מוכן ממני ושלם ממני להושיט את היד ולחתום על טופס הסכמה. מה שצריך אחרי טיפול זה מנוחה ולא להצטדק בלהסביר את מצבי ולהקשיב לקריאות עידוד. חבל שיגמר לכולנו הכח בטיפול הראשון. תנו גם לי הזדמנות להזדקק לזה.
  • התזמון בהגעה למחלקה. לאחר כל שיחות הפתיחה והתהליך, לא הגענו בין הראשונים בלשון המעטה. כך שלמרות שהגענו לבית החולים לפני שמונה בבוקר, יצאנו בסביבות שלוש בצהריים עבור טיפול נטו של שעה וחצי
  • הריצות לקופת החולים ולבית המרקחת לקניית רשימת התרופות שצוידתי איתם. במקרה הסניף שליד מקום מגוריי היה סגור והרופאה שלי לא נמצאה באותו אחר צהריים, אז הגעתי לסניף המרכזי ושם נגררתי להמתנות ארוכות מתור אחד למשנהו לתור עד שהצטיידתי בטופס 17 וביותר מדף אחד מלא מרשמים לתרופות מבית המרקחת. מאחר וחלק מהתרופות ניתנות רק בבית מרקחת של הקופה זה אומר: תור ארוך נוסף.

למרות רשימת התרופות הארוכה המחיר הסתיים בכ-50 ₪ בלבד. זה הפתיע אותי מאחר שתרופות כידוע אינן זולות. שיתפתי את הרוקחת, צעירה נחמדה, אודות הפתעתי מהמחיר הנמוך וזו לפני שהשיבה לי לקחה נשימה, הביטה לצדדים ובקול שקט סיננה מבין שיניה: החולים האונקולוגים זכאים לקבל בחינם את התרופות שמיועדות לסייע בתופעות הלוואי. הרגשתי כמו בעיטה בגרון, שהדביקו לי תווית של חולה על המצח. כאילו אני מגיע לכניסה למועדון האנשים הבריאים והסלקטור מגונן בגופו הגדול בכניסה ואומר לי: צר לי ידידי פה זה לא בשבילך, אבל אשלח אותך במונית חזרה הביתה.

מה שכן לקחתי ברצינות מהיום הזה, שהחל בשיחה על סדרת הטיפולים ותופעות הלוואי היא העובדה שכושר גופני נמנה כחלק מרשימת התרופות. לפיכך תפסתי את עצמי בידיים ויצאתי לריצה. כך גם הבוקר. ותוך כדי ריצה בין המחנק בגרון מהידיעה בעיתון להרהורי הזמן החלטתי להגדיר את הטיפול הראשון כיום הראשון בתהליך הריפוי מהמחלה. ממש נהנתי מהריצה ובמקום לרוץ 8 ק"מ כמתוכנן נסחפתי, הארכתי ליותר מעשר ק"מ וחזרתי באיחור משמעותי כך שהילד כמעט אחר לקייטנה (מה שמאוד מדאיג אותו בניגוד לצורך להגיע בזמן לבית הספר ביתר ימות השנה).

בזמן קבלת העירוי חילקו ארוחות צהריים. אוכל של בית חולים. לא סירבתי ואפילו שיתפתי את אישתי בטענה שהתרופה נגד בחילה שהזריקו לשקית היא בשביל ארוחת הצהריים. בתאבון.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 50, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש. מתנדב ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

2 תגובות בנושא “בטיפול

  1. מסתבר שכן.
    מה שחדש לי, בוודאי שלא ברור מאליו גם לאחרים ואני מקווה לנצל את הבמה בכדי לדווח על "עדכונים מהשטח". למטפולים יש מספיק כאב ראש גם ככה.
    אני אשמח גם לקבל בברכה טיפים שיעזרו לכולנו.

  2. הי David,

    תובנות חשובות לכל אחד.
    כל העיסוק בטפסים ואישורים די מעצבן אבל אל תתן לזה להשתלט עליך.
    לא ידעתי שלפני כל ביקור צריך טופס 17.
    כשנמצאים במעקב מקבלים טופס 17 לכל השנה.
    טוב זה באמת קטן עלינו,
    הרבה בריאות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *