השנה השביעית

ה-16 למאי הוא יום השנה שלי. אתמול, יום שבת, ציינתי בצורה זו או אחרת את יום השנה השביעי מאז שרשמית המיאלומה היא חלק ממני. באופן מקרי החצי השני של שנת המיאלומה שלי חל ב-16 בנובמבר ובאופן עוד יותר מקרי יש לזה משמעות עבורי:

  • ב-16 בנובמבר 2010 התחלתי לעבוד באינטל
  • ב-16 בנובמבר 2014 התאשפזתי להשתלת מח עצם עצמית (ואז חשבתי על כך שאני כבר עם ותק של ארבע שנים בחברה)
  • אתמול, ב-16 במאי 2020 אני מציין 9 וחצי שנים באינטל ושבע שנים עם המיאלומה.

ככל הנראה עשר שנים באינטל כבר לא אציין. בשבוע שעבר התחלתי תהליך פרישה.

המחשבות על פרישה עלו פה ושם אך למזלי תמיד התעליתי על עצמי וקברתי אותן תחת ערימות של מוטיבציה, עבודה קשה, חלומות מתוקים יותר ומחשבות על כך שבכל פעם שזה יעלה – המטרה לתת לזה לחלוף. אך כפי שכתבתי לאחרונה – הגעתי למצב שבו שיווי המשקל התערער עד כדי כך שהרגשתי שנגמר לי הסוס. החשש מהבאות כל כך העיק כך שבתחילת אפריל ביקר פה נט”ן בלילה – התעוררתי כי חשתי שהלב שלי בוער מה שהסתבר כהתקף חרדה. הסיבה לחרדה ברורה לי.

בשיחה עם הרופא התעסוקתי לאחר מכן – הגעתי למסקנה שירידה לחצי משרה היא הדבר הנכון ובאמת הוקל לי מאוד. ומה רע? גם עובד מהבית, גם חצי משרה, בקצב שלי. זה היה נראה משהו שיוכל להחזיק להרבה יותר זמן. אלא שבמרוצת הימים הרגשתי שאני באמת לא יכול לתת גם את המינימום הזה. מצד אחד למקום העבודה דרישות משלו ואני מבין – התפקיד והמעמד שלי דורשים תפוקה שהיא מעבר לחצי משרה. להתייצב לדיונים, לקדם את העסק, להשקיע את השעות בללמוד, בלכתוב, בלהוביל. חשתי שזה קשה ועם האמת הפנימית שלי חשתי שמאוד קשה לי לספק את המצופה.

ואז לפני שבועיים החלו העניינים שוב להסתבך: יצאתי להליכה קצרה ותקפו אותי אותם כאבים בצידי השוקיים מה שזכו לכינוי “קומפרטמנטס”. זה כל כך כאב שכשחזרתי הביתה כבר לא יכולתי להזיז את הרגליים. לאחר כיממה כואבת החל גם כאב חד בצלעות. כאילו מישהו שיפד אותי מצד לצד. במשך שתי לילות תמימות לא ישנתי כלל. מסתובב בלילה בבית מתייסר עם כאביי. שום כדור נגד כאבים לא עזר. נוסיף לזה פעילות מעיים מואצת – הייתי מותש לגמרי. לישון הייתי מצליח עם כדורי הרגעה רק בבוקר למשך כמה שעות. רופאת המשפחה ביקשה שאנוח. נתנה כדורים נגד כאבים במינון חזק יותר (שלא עזר). בלילה שבין רביעי לחמישי הסתובבתי בבית חסר אונים ומפה לשם נזכרתי שבתקופת הטיפולים בקו הראשון ביצעתי עיסוי רפואי (בנוסף לרפלקסולוגיה). מצאתי די מהר את כרטיס הביקור והתייצבתי אצל המטפלת המבוגרת והמוכשרת בביתה. אמרתי לה שזה יקח כמה שיקח – והיא בעשר אצבעות, כוסות רוח, מכשור חשמלי ולחץ פיזי מתון החזירה לי את הנשימה. במשך סוף השבוע התחלתי לחזור לעצמי וידעתי שלפגישה הבאה עם הרופא התעסוקתי אני כבר מגיע כדי להניח את המפתחות.

הפגישה הייתה ביום שני הקודם. התעוררתי מפוחד מפני הבאות. חלקתי עם אישתי את הפחד ודווקא היא (שבעבר לא רצתה לשמוע על פרישה) עודדה אותי שאני עושה את הדבר הנכון. עדכנתי אותו במצבי והוא קיבל את זה שזהו. זו הייתה שיחה מוזרה מטבע הדברים. עם כל התמיכה זו שיחה שסוגרת פרק בחיים. דיברנו על כך שהתהליך יקח קרוב לודאי מספר חודשים אך מן הסתם עשר שנים באינטל כבר לא אציין כעובד מן המניין.

את שיחת העדכון עם המנהל שלי דחיתי לערב ע”מ לא להטריד אותו בארוע חשוב של תכנון רבעוני לאורך היום. בערב כששוחחנו הוא באמת רצה להבין מה קורה איתי. “שים נקודה” אמרתי. זה נגמר.

בימים שלאחר מכן הרגשתי כמו אדם שיוצא לחופשה – מתעלם ממיילים, מנסה לנוח. התחלתי להתעמק במיינדפולנס. ביום חמישי הוא התקשר כדי לשאול על משהו באחת המערכות. אצלי זה יושב עמוק בראש אז היה קל להסביר גם מבלי להיות ליד המחשב.

ביום שישי החלטתי להגשים את אחד החלומות שנרקמו לאחרונה – נסענו לטבריה לראות את הכנרת במיטבה. פגשתי את שיקו מפיצה אודיז, חבר ילדות. סיפרתי לו שאנו בדרך לטיילת והוא תיאר את זה יפה: הכנרת כיום היא כפי שאנו זוכרים אותה כילדים. הילדים שלי לא זוכרים אותה כל כך מלאה, כך אמר. ואכן כשהתקרבנו הדז’ה-וו היה של מחזות הילדות. משם קבר רשב”י במירון (סגור), לצילומים בגשר עכברה שליד צפת ולחנות השוקולד בראש פינה (סגור) ומשם הביתה. חזרנו עייפים אך מאוד מרוצים.

את יום האתמול העברתי בשינה. זה מאוד נדיר עבורי לישון במהלך היום ואם זה קורה – זו ברכה, גם אם זה יום השנה למיאלומה. זה לא יום לחגיגות. רציתי לכתוב, מה שאני מגולל עכשיו, אך לא הייתה אנרגיה. וזה בסדר.

היום היה מוזר! למוזר הזה ציפיתי – ידעתי שהוא יגיע. היום זהו השבוע הראשון שאותו אני מתחיל מחוץ למעגל העבודה. בעבר כשהייתי אפילו חושב על ויתור על עבודה בגלל הרגשה רעה כזו או אחרת – נלחמתי בעצמי ולא ויתרתי. אך היום התעוררתי ליום שבו יש כל מיני תכניות שונות ואחרות, אך אין לי רכב (הילדים לקחו לצבא), ואין לי לו”ז מוגדר והתחייבויות שוטפות. טיפלתי בנושאים שונים שקשורים לאמ”ן, וסידורים בכלל, סידרתי את המטבח, והרהרתי לעצמי שהנה אני מתחיל את התקופה המוזרה הזו שלא אתן לה לקחת אותי אחורה. המוזר הזה עוצמתי יותר מכפי שאני מתאר אותו כאן.

אחר הצהרים תליתי עם אחד הילדים פוסטרים שקנינו לפני די הרבה זמן, ראינו כולנו סרט (שהתחלנו אתמול) ואמרתי לעצמי שהנה אני מתחיל להחזיר למשפחה את הנוכחות שלי שלא הייתה קיימת ונוכחת שנים. זה לא התכלית של תכנית הפרישה אך ללא ספק המשפחה ראויה לחלק ממנה. שבוע טוב.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 55, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עד מגיפת הקורונה עבדתי בחברת הייטק עם אותם החברים למעלה מעשור איתם אני עדיין בקשר, נהניתי מאוד מהעבודה שפיצתה על השעות הרבות. אך בקורונה חלה החמרה משמעותית ביכולתי לחיות את חיי לאור ההתמודדות והייתה החלטה לפרוש שגובתה מקיר לקיר. עד להחמרה עסקתי גם בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי בעבר ואליו התמכרתי מחדש עד שהמיאלומה החליטה אחרת. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. כיום מקדיש את זמני לגלות ולהנות מחדש עם משפחתי, ליותר זמן עם חברים לדרך, לפעילות התנדבותית ובמרדף אחר כל חולה מיאלומה לוודא שהוא לא מרגיש לבד. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *