עייפות החומר

ערב פסח, ארבע לפנות בוקר. בדיוק.

אם אי אפשר לישון לפחות לכתוב. שיחקה אותה בגדול אישתי. אשת חייל. פעם ראשונה שהעמידה סדר פסח ועשתה את זה לגמרי לבדה. בישולים, הכנות. את הארוחה חלקנו ב-ZOOM עם משפחתה – הוריה, שני אחיה. האחד בבאר יעקב והשני בסיאטל. הילדים שיתפו פעולה. החביאו אפיקומן האחד לשני. שרו בכיף את ההגדה. אני לא בנוי לזה. חוץ מלשיר את 'מה השתנה' כרגיל מציץ בהגדה לראות כמה נשאר עד האוכל ומבחינתי בסוף הארוחה חזל"ש.

לפני הארוחה ולאחריה, עוד כשהם קוראים בהגדה, אני פורש לסלון ומשחק סוליטייר בטלפון. בורח. ככה בזמן האחרון.

ביום רביעי הקודם הייתי על סטרואידים. 4 מ"ג ברביעי וארבע בחמישי. הגיע הלילה וישבתי מאוחר בסלון, הרגשתי הכי ניחוח בעולם. הרהרתי לעומק על איזה כיף זה להרגיש טוב. תחילה חשבתי שזה אולי בגלל הסטרואידים, אולי בגלל שקצת התלווה אלכוהול, ואולי שניהם. אבל זה לא העניין. העניין הוא שבכל הימים שקדמו הרגשתי ממש לא טוב ככה שפשוט יום אחד להרגיש טוב הפך מצרך נדיר. חשבתי על כך שמשהו בחיי השתנה ככה שאני צריך לנשום ולהעריך את זה שיש לי יום אחד נורמלי, בלי כאבים, בלי נפילות. חשבתי על זה, וירדו לי דמעות.

הלכתי לישון ממש מאוחר באותו היום והבטחתי לעצמי שגם מחר יהיה בסדר, למרות הלילה הקצר. ואכן היה לא רע. לא הרגשה מושלמת כמו היום שלפני אבל עדיין הסטרואידים ביום שלמחרת תרמו ומשעות הצהריים ההרגשה השתפרה.

ולמה אני מציין את כל זה? בדיוק מהסיבה הזו. שלאחרונה, בשבועות האחרונים, אני חש בעייפות החומר. נכון שבדיקות הדם לא רעות, (אתעלם מכך שמטריד אותי שערכי סידן וזרחן נמוכים ויש חלבונים על האפס, כנראה בגלל הסטרואידים) אך אבוי תופעות הלוואי. בתום שישים קופסאות של רבלימיד במינון הגבוה עם תוספת של אנטיביוטיקה (קלרידקס) ועם סטרואידים שאי אפשר להפסיק לקחת – השבושים הופכים לבלתי נסבלים.

אני כבר חודש לא במשרד. בשבוע של פורים הייתי עם שפעת ומאז הסגר אני עובד מהבית. בשבועות שלפני כן הכרחתי את עצמי להגרר לעבודה ושם הרגשתי שלא טוב לי. שאני מושך בכח. ריצות לשירותים, יציאה לעבודה רק כשאני מרגיש שהדרך תעבור בבטחה לאחר שהקולסטיד כבר משפיע ואני מרוקן. מגיע לקראת הצהרים ונאלץ על כן לעבוד עד מאוד מאוחר. היו ימים שכבר הגעתי למשרד בכח, אך עם חושך במח. יוצא במעלית בקומה הלא נכונה, לא מוצא את העמדה שלי ומבין שאני בקומה הלא נכונה. מבטל פגישות כי כבר לא זוכר על מה. ניסיתי לחפש לי משרה אחרת בארגון אך כבר לא הייתה לי האנרגיה. ויתרתי. באופן לא שכיח התפרצות הש-ל-ש-ל נעשית בהפתעה מוחלטת. כשזה קורה אני חש לשירותים ומטפל בכל העניין בצורה טכנית. לאחר מכן אני נופל לתהום עמוקה. התחושה שאין שליטה על הסוגרים ממש מייאשת. ימים שלמים של כאבי בטן שמוציאים מריכוז.

למזלי אני זוכה לגיבוי מלא ממקום העבודה. איכשהוא גם עומד ביעדים שהצבתי לעצמי. זוכה להערכה וזה מאוד מעודד אך מרגיש שכוחותי אוזלים. גם מנטלית. כשם שלא הייתה לי האנרגיה לשלוף ציפורניים ולהסתער על משרה אחרת, ככה גם אני נמנע לעיתים מלדרוש מאנשים למלא את חובתם. רק תנו לי שקט לנשום, להעביר עוד יום. ואז מגיע הביתה מאוחר, כבר בלי אויר ובלי חיוך.

פתחתי את זה עם רופאת המשפחה. יש ביננו הרבה הערכה ופתיחות. היא מספרת לי את הצרות שלה ואני את שלי. בעבר כשזה קרה היא אמרה לי לא להשבר, גם בגלל שהיא שואבת כח מהיכולת שלי להתמודד עם המצב, שאסור לוותר. אך בשיחתנו האחרונה כשאמרתי לה שנגמר לי הסוס ואין בי היכולת לעבוד הפתיעה אותי באומרה שהיא מבינה לגמרי ושהגיע הזמן לשנות כיוון. שיתפה אותי: כשראתה אותי בשבוע של פורים ממש נבהלה, בלי לפרט מדוע, ומאוד נרגעה כשעדכנתי אותה שמהוירוס נדבקו נירה ועדו. הייתה בטוחה שזה משהו הרבה יותר בעייתי. מאוד הפתיעה אותי בגישתה זו לאחר שנים שדבקה בגרסא אחרת. אולי זה בגלל הרקע הנוכחי של הקורונה. מה שעודד אותי היו דבריה על כך (ואני מצטט) שאדם אינטלקטואל כמוני ימצא כיצד להעסיק את עצמו ולא ישב בבית בחוסר מעש. זו נקודה מאוד משמעותית מאחר וזה באמת  הטריד אותי.

זה מטריד גם את אישתי, הרצון להפסיק לעבוד אך היא יותר מבינה ונראה שהיא מקבלת. שיתפתי גם את שני הבנים הגדולים. בניגוד לעבר, גם הצעירים כבר מספיק גדולים כדי להבין שיש בעיה אמיתית שבגללה אבא כבר לא יכול לעבוד ולא כי אבא בטלן. כן, אני מודע לכך שיש בעיה של מודל לחיקוי. הם, כך אני מניח, כבר גדולים כדי להבין נכון. האחים הגדולים מאוד חרוצים – איתם זה הצליח. חשוב שגם הצעירים לא יפלו באיכותם.

זהו לא המשבר הראשון. זוהי אכן תקופת מעבר רצופת מורכבויות ולכן גם מרובת קשיים. ממשברים בעבר למדתי שבסוף הכל מתיישר. נדרשת מידה של אורך רוח, אופטימיות, וידיעה מלקחי העבר כשגם שאתה נמצא למטה, זה רק עניין של זמן עד שתחזור לטפס במעלה הגלגל. אני כבר מחכה להיות שם. יצא לי השבוע לחפש ביוטיוב סרטים שצולמו מרחפן במקומות שונים בארץ. הישיבה הממושכת בבית גורמת לי להתגעגע לבחוץ ובכלל לנופי הארץ היפה שלנו. הבטחתי לעצמי שכשכל זה יגמר ונחזור אל האיזון, אני נוסע לחרוש את הארץ. מתגעגע לרמת הגולן, לנופי הגליל – רק מהרהר וצפים מקומות רבים. אלא שהפעם אשתדל לעשות את זה עם חברים, אולי עם חברים לדרך. מה שאני רוצה לשקם זה את חיי החברה שלי, עליהם ויתרתי תחת האילוצים של לשרוד בעבודה ולהחזיק בחיי המשפחה תחת המגבלות הבריאותיות. חג שמח.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 52, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *