קומפרטמנט

לא מתנצל על זה שלא כתבתי מאז הפוסט המוזר האחרון שהיה כבר ממש מזמן. הפוסט הזה וגם זה שאחרי כבר מזמן כתובים לי בראש – מעלים חלודה. הגיע הזמן לשחרר..

בביקורת האחרונה אצל פרופ' בן יהודה אמרתי לה שמבחינת הסטטוס הרפואי אני בסדר בשורה התחתונה. כל מה שנותר לי הוא לספר את מה שעבר עליי מאז הביקור האחרון. וזהו עיקר הסיפור בפוסט הזה.

Compartment זוהי מילה שאני נוהג לשמוע בטיסות כשהדיילת מזהירה לסגור את התאים (Compartments) מעל ראשינו לבל יפלו דברים. על Compartment Syndrome שמעתי מהנוירו אונקולוג בהדסה שנשלחתי אליו לברר סיבת כאבים איומים ברגליים.

בחג השבועות הקודם בילינו ברומא. הלכנו המון. באותו הזמן נתנו לנו באינטל להתקין אפליקציה שסופרת צעדים. היא מרכזת את מספר הצעדים ביום, בשבוע, בחודש והיו קבוצות ותחרויות בין אנשים. זה גרם לי מוטבציה גבוהה והפעיל את היצר התחרותי. ביוני או ביולי הייתי בין עשרת המשפרים את מיקומם מבין אלפי עובדים – אז גם זכיתי בפרס נחמד. בכלל, בטיול קיץ (סלובניה, קרואטיה, לונדון) גם כן הלכתי המון שזו הייתה סיבה מספיק טובה לרכב על הגל ולחזור לכושר. אבל אז משהו לא טוב קרה: כאבו לי הרגליים. אבל לא סתם כאבו: כקילומטר אחרי שיצאתי לדרך השוקיים החלו לכאוב בצורה בלתי נסבלת עד שלאחר זמן מה הן כבר ממש נרדמו. הייתי חש שאני הולך עם סכינים נעוצות ברגליים ולאחר זמן כבר הפסקתי לאבד תחושה מחמת הכאב. ועקשן כמוני פשוט סרב לרוב לשוב על עקבותיו: 6 ק"מ ו-8 ק"מ. אפילו שמתי יעד להגיע לריצת הלילה של תל אביב. שילמתי.. חלמתי..

תחילה הנחתי שהסיבה אולי נובעת מנעלי ספורט משומשות מדי – והחלפתי. אך זה לא עזר. חשבתי שאולי זו נרופתיה – התחלתי ליטול ליריקה. גם זה לא עזר. אישתי ואני עשינו יום כיף בתל אביב והלכנו למסאג' תאילנדי בסמוך לכיכר דיזינגוף. המטפלת אמרה שקשה לה לגעת לי ברגליים כי הן נפוחות ואני נאנק מכאב. בתום הטיפול הנפיחות (בצקות) ירדה פלאים אז הבנתי שיש בצקות ורופאת המשפחה שלחה לבדיקות ע"מ לוודא שזה שום דבר מלבד השפעות הסטרואידים (גרביטציה של מים). הגעתי לביקורת אצל פרופ' בן יהודה ומשם הופניתי לבדיקות דם, לבדיקת הולכה עצבית (שהראתה פגיעה סנסורית קלה, לא מוטורית תודה לאל) ולהפניה לנוירו אונקולוג מהצוות בהדסה. כשזה ראה את השוקיים שלי טען מייד שיש חשש ל"קומפרטמנט סינדרום" ושאני חייב חייב דחוף למצוא אורטופד. ובזאת הסתיים הביקור. הסתובבתי בהדסה למצוא אורטופד. תמים שכמותי. אמרו לחזור בעוד חודש. אז כמובן שבשר"פ מצאו לי ליום-יומיים לאחר מכן. בדרך לרכב חיפשתי בד"ר גוגל מה זה הסינדרום הזה. הסתכלתי בתמונות ואמרתי לעצמי: לא יכול להיות!

הגעתי לאורטופד כירורגי נחמד שמייד נתן לי להבין שהתופעה נובעת משימוש ממושך בסטרואידים. אלה מנפחים את השרירים שיושבים לחוצים בתוך מעטפת ומכאן הכאב. יש על כן לחתוך את המעטפת של השריר ולגרום להורדת הכאב. ואכן קומפרטמנט סינדרום. זה גם יפתור לטענתו את תחושת האצבע הרדומה/מנומלת תמידית (כבר מספר שנים) בכף הרגל הימנית. אך לצורך כך יש לקבוע פרוצדורת דיקור: שולחים אותך להסתובב עד שמאוד כואב ואז דוקרים עמוק לאתר את נק' הלחץ ושם בניתוח ובהרדמה חותכים.

רופאת המשפחה התנגדה. ממש ראיתי אותה מתנענעת באי נוחות בכסאה. ביקשה ממני לחשוב היטב ולקבל החלטות נבונות. אך אני בשלי יצרתי קשר לתאום הפרוצדורה. זה היה ביום שהלכתי מתחנת הרכבת בקרית אריה לבנין אינטל החדש וכשהגעתי ממש גררתי עצמי במעקה כי לא יכולתי לטפס במדרגות.

ועוד דבר – הפסקתי ליטול סטרואידים. פרופ' בן יהודה לא הסכימה להוריד לגמרי – לא את הסטרואידים ולא את מינון הרבלימיד הגבוה. אז החלטתי שדי לסבול. הפסקה.

מספר ימים לאחר מכן יצאתי להליכה בכדי לנסות לאתר בעצמי את הכאב בשוקיים – לפחות לתרגל את מה שמחכה ביום שבו אבצע את הפרוצדורה (שכבר נקבעה לחנוכה). הלכתי שלוש ק"מ וכלום. הכל טוב. איך לאמר: רגשות מעורבים. אחרי יומיים הלכתי כשישה ק"מ. ושוב הכל טוב. אחרי ההליכה השלישית כבר יצרתי קשר עם האורטופד וסיפרתי לו שיש פה שינוי מפתיע. שמחנו שנינו והחלטנו להשהות את הטיפול לזמן מה עד לקבלת החלטה סופית.

אלא שב-IVIG בהדסה לקחו בדיקות דם שכוללות FLC וה-Free Kappa קפץ פי שלוש ויותר. מייד הלכתי לבצע גם בקופת החולים. שם הערך קפץ עוד יותר. זו הייתה בשורה קשה!! החלו כבר לרוץ סרטים בראש.. הגיע זמן הדארא? קיפרוליס אולי ?!.. סיפרתי לאישתי שאני כבר מספר שבועות לא לוקח דקסה. היא כעסה. אוי כמה שהיא כעסה. לקחתי באותו השבוע מינון כפול ולאחר שבוע מינון רגיל ומספר ימים לאחר מכן ביצעתי שוב בדיקות דם. והיה העקוב למישור. הן חזרו להיות תקינות ממש כמו לפני הבלאגן הזה. והחדשות הטובות הן שגם הכאב ההוא לא חזר. הגעתי גם להסכמה עם האורטופד שאין מה לבצע את הניתוח וכל מה שכרוך בו כל עוד המצב השתפר וכמובן לעדכן בהתאם.

וכשהגעתי למעקב אצל פרופ' בן יהודה לא היה מה לחדש אלא לספר את הקורות אותי בין לבין. סיפרתי לה על ההשפעה בגין אי נטילת הסטרואידים והיא זו שלמעשה צדקה לאורך הדרך. ושגם הבנתי את המשמעות שבזמנו אמרה לי שזה חלק מהטיפול במלחמה במיאלומה (ולא רק אמצעי להגביר את השימוש בתרופה כפי שאני פירשתי).

בשבוע שעבר הייתה לי פגישת מעקב אצל הנוירו אונקולוג שטען שלאור המצב אין טעם להמשיך לעקוב אצלו ועליי לחזור למעקב נורמלי אצל פרופ' בן יהודה. בחדר הייתה אצלו סטודנטית לרפואה שלה הסביר בצורה מאוד יפה שהסינדרום הזה נובע ממאמץ יתר של ספורטאים. אני כבר לא ספורטאי אך זה השאיר אותי עם שאלת רקע: האם המאמץ הזה ברומא, בלונדון ובשאר האתרים באירופה לא היה מה שגרם לתופעה האיומה הזו? אם כן אז צריך לשחרר….

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 52, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *