כמו אריה בכלוב

בשבוע שעבר אבא שלי אושפז בבית החולים פוריה שבטבריה. לא ברור לי למה אמא שלי החליטה לקחת אותו לשם אבל מאז הוא שם. ביום שישי בערב עבר ניתוח חירום מאחר וגוש שומן שגרם לבקע בבטן החל לגלות סימני נמק ומצבו הלך והסתבך. זאת בנוסף לדימום בשתן שהוא סובל מזה זמן רב. הניתוח היה בסדר אך הדימום התחזק. היום עבר פרוצדורה בהרדמה שבה הסתבר שהכליה בסדר (ב"ה) וגם הדימום הפסיק. מחר יבדק שוב ואולי גם ישוחרר סופסוף. אבל בדיוק כשהכל נראה בהיר אמא שלי החלה להסדק וכעת גם היא מאושפזת בפנימית באותו בית חולים – להשגחה. כל המדדים נראים בסדר אך מחר תבדק שוב לוודא שהלב תקין כמו שנמצא היום. המסירות שלה גובה מחיר.

בעיה נוספת שאני מתמודד איתה זה שאני כמו אריה בכלוב מעורב מרחוק. מחשבה שקשה לי לקבל אך בפועל זה המצב. הן אישתי והן אימי אוסרות עליי להגיע לבית החולים. אני מבין – בעבר לא זזתי משם ותמכתי לכל הדרך אך אי אפשר להתעלם מקיומה של המיאלומה והבעיה עם מערכת החיסון ואני משלים עם זה.

לא פשוט לעיתים להיות חולה במיאלומה, בטח שאנשים קרובים אליך פתאום אינם. פרופ' יורם סולומון הלך מאיתנו בסוף השבוע. חוקר סרטן ממכון ויצמן, שחלה בעצמו. איש מדהים שנאבק 8 שנים במחלה. כשחליתי אחת השכנות שעשתה אצלו דוקטורט וידעה על מחלתו הפנתה אותי אליו אך לא מיהרתי באותו שלב. נתתי לזה את הזמן. ביתו שכנה גם כן ככה שיכולתי לדרוש בשלומו כשהסווה את מצבו באלגנטיות ובצניעות האופיינית לו. מפעם לפעם עדכנו האחד את השני. בשבוע שעבר שמעתי על חברה ממכון ויצמן שנמכרה בהרבה כסף לחברה אמרקאית. רציתי להתקשר ולשאול אם יש לו קשר ואם הוא אדם עשיר, אך זה לא יצא. וכבר לא יצא. יהי זכרו ברוך.

ברחוב הקטן שלנו ארבע משפחות שהמיאלומה נגעה בחייהם. מעבר אלי ולפרופ' סולומון במורד הרחוב שכנה נפלאה שאחותה כבר בקו טיפול שלישי. בכנס השנתי האחרון איתרתי בקהל שכן שעזב לא מזמן. שלחתי לו בוואטס-אפ הודעה מבדחת בדבר מעשיו פה בכנס. מסתבר שזמן מה לפני הכנס אובחן עם מיאלומה זוחלת.

אין מדובר בחולי מיאלומה שגרים כולם באותו רחוב אלא בחצי מהמקרים בבני משפחה (מדרגה ראשונה) של דיירים באותו הרחוב לכן אי אפשר למצוא קשר בין המקרים. יחד עם זאת הסטטיסטיקה מפתיעה יחסית לשכיחות המחלה.

לפני כמעט שבועיים אני, אישתי, שני הבנים הצעירים וגם המיאלומה שלי חזרנו מחופשה של שבועיים וחצי באירופה. הולנד והיער השחור. כשיצאנו לחופשה (וואלה – מחר זה כבר חודש) התלבטתי אם לקחת את הסטרואידים – למה לתת לזה להפריע. בפועל לקחתי גם לקחתי כי המיאלומה דרשה את מקומה.

הייתה זו חופשה חלומית ומשגעת – אישתי לחצה להיות בהולנד. אני לא התלהבתי אך גיליתי את המדינה מחדש והיה פשוט אדיר. מדינה שנועדה לשרת את תושביה והם חביבים ואמפטיים. תשתיות נוחות, אתרי תיירות ציוריים ומקומות חווייתיים. לכל מהלך החופשה נלוו כאבי גוף שלעיתים היו בלתי נסבלים – כאבים בצלעות (שלא עברו לגמרי), בירך שמאל, פגיעה בעצם הזנב שעל זה אני חייב לפרט: בילינו בפארק מיים בקרבת האג. עליתי עם הבן שלי למגלשת טורבו. כשהתיישבתי כדי לגלוש החלקתי וחטפתי מכה בעצם הזנב. ידעתי שיש לי מספר שניות ליציאה לדרך, ניסיתי להסדיר נשימה אך הרגשתי איך המכה שחררה לחופשי את הנרופתיה שהלמה ברגלי. יצאתי לדרך ואז גם נתפסו לי השרירים בשני הרגליים. אני דוהר למטה, מים מותזים עלי ואני מנסה לשחרר ולעסות את רגליי שהתאבנו יודע שלמטה מחכה לי בריכה אליה אני הולך לצלול בלי יכולת להזיז את הרגליים. ניסיתי ללחוץ ולשחרר ואיך שהוא בראשי חלפה לה הבדיחה הישנה על אותו צנחן שהמצנח לא נפתח לו. הוא צולל למטה וטוען לעצמו שבביש המזל הזה גם הג'יפ לא יחכה לו. ראיתי בזה סימן שאם בכל המצב הזה אני יכול לצחוק על המצב אז המצב בכללי השתפר.

והמצב באמת השתפר – אפילו רופאת המשפחה טענה זאת שלשום – שאני נראה יותר טוב. ובאמת, מאז שמינון הדקסה ירד – הצבע חזר לי ללחיים. הכל משתנה שהמינון יורד ולטובה.

אז בשבוע הראשון לקחתי דקסה כדי להפטר מהכאבים האיומים בעצם הזנב ובשבוע שאחרי – מהכאבים בצלעות. ב-IVIG בשבוע שעבר דיווחתי על הבעיה והופניתי ל-CT אך החלטתי למנוע את ההקרנה המיותרת. אמנם הכאב עוד מורגש פה ושם אך זניח לעומת הפגיעה באיכות החיים בטיול.

טעות שאסור שתחזור על עצמה וכמעט הייתה גורלית: לקחתי ליריקה מתוך נסיון לשכך את הכאב. זה גרם לי פעם ראשונה בחיי לנקר על ההגה. כ"כ נבהלתי שעצרתי מייד בצד הדרך והתחלפתי עם אישתי. גם כשהיא נהגה עדיין הייתי בחרדה שבכל פעם שנרדמתי הקצתי בבהלה כאילו אני נוהג. פעם ראשונה שהרגשתי שהעינים נעצמות ללא שליטה. נורא. לאחר מספר דקות ביקשתי שתעצור בחניון דרכים. באירופה זה כל כך מסודר.. יצאתי, נשמתי, הסתובבתי, נרגעתי וחזרתי לרכב לנמנם מאופס ובלי החרדות. הלקח הוא לעולם לא לאחוז בהגה תחת השפעת תרופות מרדימות.

בפארק חבלים שליד העיירה טריברג עברנו חוויה לא נעימה: נתקעתי עם הבן שלי על פלטפורמה למעלה מ-40 דקות. הילד שרץ כמו חתול בין הפלטפורמות (של אחד המסלולים בפארק החבלים), נכנס להתקף חרדה ממש לפני סוף המסלול הבסיסי ואני שהגעתי אליו נתקעתי על הפלטפורמה בגובה 6 מטר יחד איתו. ניסיתי פעמיים להעביר אותו ולא הלך. ישראלים יפים שבילו בפארק הציעו עזרה שהילד סירב לקבל. אך מעבר לכך: הצוות סירב לעזור. זה חירפן אותי! אחרי כ-45 דק' נאלצנו לחזור את כל המסלול עד להתחלה. תפסתי את בעל הבית לשיחה צפופה וזה טען שדיברנו לא יפה אל הצוות. המקום שורץ ישראלים ויתכן שיש להם נסיון עם קהל שחסר נימוסים גרמניים, אך תמיכה חייבת להנתן. הסברתי לו שיש לי רקע בחילוץ, שמחלה קשה מונעת ממני לעסוק בפעילות זו, הוצאתי והראיתי תעודת נכה, סיפרתי שאני תחת השפעת סטרואידים שהם הסיבה שאני בכלל מסוגל לטפס על המתקן. ראיתי שהוא המום ואז  הטמבל טען שבמשך הזמן הזה צפה בנו וראה שהכל בסדר. התנפלתי עליו: אתה לא מתבייש, אמרתי, לראות ילד בוכה תחת התקף חרדה יותר מ-40 דקות ולא לעשות דבר וכעת לטעון שהכל בסדר?! דרשתי את הכסף חזרה (35 יורו לשעתיים זה לא מעט). הוא וידא ואז טען שחתמתי על הטפסים שלא יהיו לי תביעות. טענתי שאת הכסף של הישראלים הם אוהבים אבל לא לתת שירות. כשחזרתי הביתה התחילה המלחמה: על כה כבר פרסמתי את המקרה במספר אתרים – בעברית עד כה. ועוד היד נטויה. אתר "למטייל" הוא אחד מהם. קצת שיפצו לי את הפרסום אך הוא קיים וזוכה לצפיות רבות.

הארוע גרם לי לכאבים עזים בשוק שמאל. למחרת בפארק אירופה ממש סבלתי. אך לא ויתרתי על שום פעילות. המוטו שלי בחיים הוא לייצר מהלימונים לימונדה ככה כשקמנו למחרת החלטתי שבמקום לטייל בעמק היין בצרפת הסמוך ליער השחור, נבלה שוב בפארק אירופה, יותר באיזי. החלטה שהייתה אהודה על כולם ואכן היה יום מקסים גם לי למרות הכאבים בשוק.

בטיסה חזרה היה לי מזל ושובצתי במושב שיש מרווח מספק למתוח רגליים ולא להתמודד עם הכאב.

מה שהכי כיף בטיולים האלה זה לראות את האושר בעיני ובפני הילדים.

כמות האירועים מצטברת – בראשי אני תמיד מתכנן לגולל בכתב. גם על התחושה שלי שאני מתנהל בצורה מוזרה (לטעמי) מאז שנקבעו לי 100 אחוזי נכות לצמיתות. אך לא אפרוס זאת הפעם. החופש הגדול נגמר גם לנו ויש לקום מוקדם ולדאוג לילדים. לילה טוב.

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 50, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש. מתנדב ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *