מותר לכתוב על תקופה מדהימה

את הפוסט הקודם התחלתי לכתוב בערב שבועות. הוא עדיין טיוטה מאז. עבר זמנו בטל קורבנו הוא משפט שאינני אוהב ומקווה שלא יהיה נכון גם הפעם.

אתמול חזרנו מחופשה מדהימה, במסגרת דברים מדהימים שקרו לי לאחרונה. לא צריך להתבייש להגיד שקורים דברים מדהימים, בפרט שזה מדהים שזה קורה. אחרי תקופה לא פשוטה של משבר בצילה של המחלה, נוצרו רצף של אירועים קטנים וגדולים. נשאלת השאלה: מעבר לחווייה, כיצד לשמר זאת? הנה, ביום חמישי בברלין לקחתי את הדקסה לאחר ששבועיים לא נטלתי ואני כבר לילה שני בקושי ישן. כל הנסיעה ישנתי כמו מלך. הרגליים נשברו מרוב הליכה אבל בוודאי הורידו את כמויות הבירה שהרשיתי לעצמי (בוינה ואז בברלין) כמו גם הגבינות השמנות בבית המלון. כי ככה זה אירופה. שינה טובה ומלאה שאני בקושי חווה הרימו אותי על הרגליים ליום המחרת (וגם מעבר לנעלי ספורט).

תרופות בחופשה הזו הקפדתי לקחת – עם זה אני לא משחק, זולת הדקסה. בערב שבועות התקשרה ד"ר מעיין ההמטולוגית המדהימה וחשוב לציין בערב שבועות כי המולטיטסקינג בשיחה זה דבר מצחיק שצריך לדעת להעריך. ד"ר חנה מעיין היא דוסית עם 5 ילדים, שוודאי ערב חג מצריך הכנות מאדם שעוסק ברפואה ומצריך לחלק את זמנו בתבונה. אז במקביל לשיחת הטלפון שבו שכנעה אותי לרדת ל-10 מ"ג בשבוע מתוך מטרה מחד להחזיר לי במשהו את איכות החיים, מאידך גיסא לעקוב אחר התקדמות המחלה שב"ה נראית בשליטה – אני לא זוכר אם כתבתי, אבל בבדיקות הדם האחרונות בפעם הראשונה מזה ארבע שנים ה- Free Kappa ירד לערך תקין!!!! האם זה זמני, לכמה זמן?! אין זה משנה – זו עובדה מדהימה. זה גם אומר שהקלריטרומיצין עושה את העבודה. אז אני במחזור 24 של הרבלימיד ולא מתווכח. ככה שבמקביל לשכנע אותי להסכים לקחת 10 מ"ג במקום 20, התנהלה שיחה עם הילדים, וגם נראה לי אורחים, חברים וברגע שאמרתי "טוב בסדר מבין את הרציונל" ד"ר מעיין יכלה להתפנות לדברים החשובים באמת 🙂 אין עליה.

אני גם לא זוכר אם כתבתי על השינויים בחיי. אישתי טוענת שאני לא צריך להתבייש בלשתף (טוב את מי שצריך) שקיבלתי מביטוח לאומי 100% נכות לצמיתות. כשזה נודע לי הייתי ברגשות מעורבים. מצד אחד ההגשה לועדה – יוזמה שלי. יום לפני הועדה קראתי מאמר שלם ששותפה בו גם ד"ר הילה מגן אודות מיאלומה בסיכון גבוה וסימנתי את ההוכחות שאני בסיכון גבוה (ואין בכך ספק הוסיפה ד"ר מעיין בשיחנו כדי להסביר שגם אגב סטטוס רפואי זה אינו גורע מהצורך לאפשר איכות חיים שמתבטא בהחלשה, ולו זמנית, של שיעור צריכת הסטרואידים) ומצד שני כשזה הגיע ועוד לצמיתות נצבט לי הלב כי חשבתי על כך שיש משהו ככל הנראה מונוטוני עולה, שהרופאים יודעים ולא מספרים לי או אני זה שבמלחמה הגדולה ובקרבות הקטנים משתדל להתעלם בכדי להמשיך קדימה. עם מחשבות אלה נסעתי לאזכרה ביום הזכרון בצפון, של חבר שנפל בצבא לפני 29 שנה, אותו החלפתי בתפקיד שבנה מחדש את חיי. תוך כדי נסיעה היה לי זמן עם עצמי להרהר ולהחליט שאני מאפשר לאישתי לבצע שינוי בחייה אותו ביקשה לבצע זה מכבר ואני התנגדתי: הסבה להוראה. זה יחתוך אולי בחצי את השכר, יחליף את הליסינג ברכב פרטי ששנים מנע ממני את הצורך להתעסק עם מוסכים ובאופן אישי עם כל תאונה קטנה, אבל יביא לנירה את האושר ואת השינוי שהיא מחפשת. ואכן, מציאת עבודה בתחום ההוראה, מורה למדעים בחט"ב ותיכון הוא משהו שלקח לה כשבוע להתגלגל ולסגור היכן שרצתה. תוך כדי כבר הודיעה במקום העבודה על החלטתה לעזוב (ניסתה לדון על חלקיות משרה וקיבלה כתף קרה אז קמה והודיעה שעוזבת) ובסיומו של אותו שבוע כבר סגרה על המשרה החדשה. ראיתי בהכנותיה לשיעור הנסיון כמה השקעה זה מצריך והבנתי את הצורך בחלקיות משרה בשנה הבאה: סיום הלימודים במכללה, שנת סטאז' והשקעה אדירה בהכנת מערכי השיעור שבוודאי תצרוך את מרבית הזמן של החופש הגדול כמו של השנה הבאה. ככה שאין מה לדבר על משרה מלאה בשנה זו שנירה רואה כשנת נסיון. אך נירה מאושרת ולי זה עושה טוב גם אם השכר יהיה יותר נמוך (הנזיר שמוכר את הפרארי שלו זה הדימוי המצחיק שאני מהרהר בו). ככה שמה-1 לספטמבר תהיה לי מורה בבית. לא עוד מהנדסת. נאחל לחיילת הצלחה בהמשך דרכה.

בפוסט הקודם שעדיין טיוטה הרחבתי על ההכנות לפרוייקט שכבר התבצע: פרוייקט חללית שפרינצק. זהו פרוייקט מדהים וחדשני שהתבצע בפעם הראשונה בשנה שעברה. משגרים בלון עם מעבדה ניידת אל סף החלל (גובה 30 ק"מ) וכשהבלון מתפוצץ הוא נוחת באמצעות מצנח. המצלמות שולחות תיעוד מדהים. במיוחד זה של נופי ארצנו מגובה 30 ק"מ. השנה החליטו לשלוח שתי חלליות: האחת של כיתה ו' כמו בשנה שעברה והאחרת של כיתה ה' שנוספה לפעילות. צוותי ההורים המתארגנים פרושים על פני מספר צוותים: תכנון, בנייה, ניסויים, מצלמות, חיזוי (מאוד חשוב – מסלול משוער, כזה שגם ינחית אותה בגבולות ארצנו ולא בסוריה כפי שקרה השנה לבית ספר בחיפה) וכן צוות שאני הצטרפתי אליו: GPS. ההכנות היו אומנם על כתפי ההורים אך כללו מפגשים עם הילדים שהיו חלק מהתהליך ולמדו ע"פ החלוקה לצוותים עם פרטי פרטים של התכנית וההכנות. השנה יצא אירוע נדיר שביום שני לפני שבועיים, 5.6, הראתה התחזית שאם הבלונים ימריאו מבית הספר הן ינחתו בעמק יזרעאל, בקרבת עפולה. זאת בניגוד לשנה שעברה שהבלון המריא ממעגן מיכאל ונחת באזור מגידו/היוגב. המסלול ארוך ומעניין. מייד לאחר השיגור מתוך בית הספר כשכל בית הספר הגיע לחזות במאורע היפה, הייתה גם שעתי היפה. בכל בלון 2 מכשירי GPS: האחד סלולרי, ששולח הודעות מיקום לטלפון באמצעות סים שנמצא בתוכו (כל עוד יש קליטה שדי מהר נעלמת – החשיבות איתור לאחר הנחיתה עם חזרת האות הסלולרי) והשני GPS לוויני ששולח חיווי לאורך הדרך ולמדתי אותו ככה שעם הנחיתה שולח שני חיוויים לפני שנכנס למצב שינה. ככה שעם השיגור יצא צוות הורים גדול בעקבות שני הבלונים שהמריאו תחילה מעט דרומה אך מהר מאוד ביצעו פניית פרסה צפונה לפי התחזית ואני שהתחלתי לשלוח כל 10 דק' עדכון על מיקומם ושואל אם זה לא מציק מדי התחלתי לקבל הודעות של "מה קורה?" כשהקצב ירד כשהייתי בנהיגה צפונה והעברתי לאישתי את המשימה. הבלון של כיתות ה' המריא "רק" לגובה של 24 ק"מ ונחת בכוכב הירדן והבלון של כיתות ו' המריא לגובה 29 ק"מ ונחת.. בחצר בית ספר בקצה המושבה יבנאל. טירוף.. מבית ספק לבית ספר. רגע מציאת החללית הייתה חוויה עצומה בפני עצמה. את הניסויים שנשלחו בגוף החללית הובילו הורים שהם גם חוקרים ממכון ויצמן ומהפקולטה לחקלאות והבנתי שהתובנות מובילים למחקר ולמאמר. שלחו למשל זבובונים שלא שרדו את הגובה ושלחו גם אלמוגים שכן חזרו לחיים. זה אותי פחות מעניין. לסיכום אני שולח סרטון שהופק והועלה ליוטיוב. אני חושב שהתמונות שהתקבלו מגובה כה רב הן מרהיבות. אפשר לראות את האיורים והסימונים של החיווי מה-GPS שאני עדכנתי במהלך טיסת החלליות עד נחיתתן. חדי העין והאוזן יוכלו להבחין בי מתעד את רגע מציאת החללית ומצטלם עם הילדים. רגע פיצוץ הבלון מרהיב גם הוא..

על חלקיות המשרה בעבודה שלי ארחיב בפוסט אחר – גם הוא נמצא בפירוט בטיוטה הקודמת. שיחה עם אחד החברים הטובים לדרך הראה לי את הבעיה בהתנהלות בתחשיב שעות העבודה במשרה החלקית ובשיחה עם הרופא התעסוקתי גם קיבלתי ממנו על הראש: בכל מקום עבודה אחר, הוא טען, אני מגביל אחוזי משרה והעובדים מבקשים אף פחות. רק כאן, חורגים כלפי מעלה. הסכמנו, ואני התחייבתי, לא לחרוג מ-100% משרה אך לשמור על הפרופיל של משרה חלקית, כלומר לקחת פסק זמן כל שבוע של יום אחד ועוד מתכונת של יום קצר. נעקוב ונראה.

לפני מספר חודשים (באוקטובר) כבר שריינתי חופשה זוגית עם אישתי שהייתה אמורה להיות כולה במקור בברלין במהלך יוני אך החלה בוינה מן הטעם ליטול חלק בהופעה של Coldplay מייד כשהבנו שתהיה בוינה הופעה ושיש סיכוי למצוא כרטיסים – אז רכשנו כבר אז כרטיסים להופעה, טיסות בנקודות שצברתי לוינה, ברלין וחזרה (לשם השוואה הכרטיסים להופעות במילאנו נחטפו בתוך יום לשתי הופעות עוקבות ואילו את וינה אנו מכירים היטב וגם אוהבים). שלושה שבועות לפני הנסיעה החלטתי שאני רוצה את שני הבנים הגדולים שלי איתי. אכן הידיעה של 100% לצמיתות דורשת ממני מיצוי זמן עם המשפחה. עכשיו זה עכשיו. זה הצריך אישורים מהצבא: נדב השיג אישור חתום תוך יום (בעתודה זה פשוט יותר מה גם שהפסיד רק יום לימודים) ועם איתי שמראש ידעתי שיקח יותר זה לקח כמעט שלושה שבועות וכלל שיחה שלי עם מפקד בכיר שלו להסביר את המוטיב לבקשה. זה בא מן הרקע של היחס המדהים אני חייב לאמר של הצוות בטכני לחניכים. והנה כשאיתי חזר התבשרנו שלא רק בטירונות היה לחייל מצטיין אלא גם בקורס טכנאי דרג א' של F-15. הילד קורן ואני מבסוט בשבילו. עוד לפני קבלת האישור האופטימיות בי גאתה וכבר בערב שבועות עוד טרם קבלת האישור אך לרוחם של דברים הזמנתי לזוג הבנים כרטיסי טיסה, זוג כרטיסים להופעה וחדר במלון בו שהינו. אנו הגענו לוינה בשישי בצהרים והם בשישי בלילה. נפרדנו בשני בבוקר – אנו לברלין והם חזרה לארץ. ובין לבין – וואו – איזה WOW – איזה כיף היה לכולנו. טיולים וארוחות משותפות בעיר. כשברור שכולנו הגענו למטרה משותפת. אני מזכיר (למי שעוקב) שלהופעה של Coldplay בקיץ ב-LA הגענו באיחור. עכשיו זה היה מעין "פיצוי רגשי" והגענו מה זה בזמן – הם שרצו כרטיסי עמידה סמוך לבמה כבר הגיעו בצהריים, לאחר סיור מקדים ערב קודם כדי ללמוד את המקום ודרכי הגישה למנוע הפאדיחה של הקיץ. ואנו הגענו כבר להופעות החימום לפני הדבר האמיתי. לא אגזים אם אומר שמאות רבות של ישראלים הגיעו להופעות בוינה ליום א' האחרון ובלייפציג (שעתיים מברלין) ביום רביעי האחרון. בטיסה לוינה הטייס ברך את המאושרים שהגיעו להופעה של קולדפליי והמטוס היה מחויך. פגשתי חברים מהלימודים ומאחורינו ישבו חבר'ה נחמדים מיבנה. ליד הבמה הבנים פגשו זוג אחים בני גילם ממערב ראשון. בברלין פגשנו ישראלים בדרכם ללייפציג ובטיסה חזור הבוקר החלפנו חוויות עם מי שנכח בהופעה שמה. כשהחל המופע התרגשתי עד דמעות. נתתי לזה לזרום כי הרגשתי מאושר. השיר האחרון Up&Up שסוגר את ההופעה מסתיים במילים: Don't ever give up! ובשנייה שלפני שזה נאמר.. נגמרה לי הסוללה בטלפון והוא וגם המצלמה כבו.. גם בזה ראיתי מסר: Don'e ever give up!!

ככה שאני ער כבר הרבה יותר משעתיים, כבר אחרי חמש וחצי בבוקר. הדקסה עושה את שלה. נעלה מלמטה את המעי הגס וגורמת לגיהוקים כשאני מכניס מזון, כמו שקית שקשורה מלמטה ויש לה רק כיוון אחד ומתנפחת עם כניסת מזון ואוויר (אני היחידי שסובל מגיהוקים בזמן האוכל כשהדקסה גורמת לעצירות הזו?). לפחות מנעה את פעילות המעיים שהייתה לפעמים מוגברת ושאיתה התמודדתי בהצלחה בנסיעה. האמת ויתרתי על הדקסה בשבוע הקודם (פעם ראשונה מאז 23 מחזורי הרבלימיד הקודמים) ולו מהחשש שבסוף העצירות מגיעים גלי ההתפרצות.. ופחדתי שזה יתפוס אותי במקומות לא נוחים בכלל.. כמו בהופעה. אבל זה מאחוריי ולא אתן לאזכור הזה לתפוס מקום שלא שייך לו.

טיפ קטן לנוסעים לאירופה: כרטיס סים של גולן טלקום עם שיחות לארץ וממנה ו-6GB לגלישה בחו"ל עולה 150 ש"ח. הכי זול כיום בארץ. בדקתי. בחו"ל: וינה, לונדון וכו' זול הרבה יותר: רכשתי עבור הילדים בוינה SIM של 5GB בלבד. בלי טלפון (למי אין WhatsApp כיום). עלה לי 9.90 יורו לסים – 40 שקל בימינו. הקפדתי שבמלון יהיה WiFi ככה שגם אם 5GB זה הרבה, שחלק מהיום הצריכה תהיה "חינמית" כמו גם בשדה התעופה ובתחנות הרכבת (בכולן WiFi חינמי).

המסקנה מכל האירועים המדהימים שקראו לאחרונה: צריך להקפיד לעשות את הדברים שעושים לנו טוב. בזה ננצח. שבת שלום!

הדרן:

סרטון היוטיוב של חללית שפרינצק שהופק עבור כיתות ה'. אני מצרף אותו מפני שבעריכה שמו דגש על תמונות GoPro מרהיבות שצולמו בגובה רב. חדי העין אולי יאתרו אותי מסייע בניפוח הבלון 🙂 . תהנו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 50, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש. מתנדב ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

2 תגובות בנושא “מותר לכתוב על תקופה מדהימה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *