מי מאיתנו לא ראה את הסרט “המסכה”? ג’ים קארי בתפקיד גדול לקח ברצינות תפקיד קומי בסרט של טובים ורעים, אי שם בשנות התשעים. קראתי לפני הרבה שנים ביקורת ופרשנות על הסרט, על תפקידה של המסכה, סוג של מסכת קסם שמי שעוטה אותה על פניו זוכה לסוג של כוחות על. יחד עם זאת לא כל מי שעוטה אותה מפגין את אותן הכוחות: הטובים נהיים טובים יותר והרעים – לרעים הרבה יותר. סוגי התנהגויות חבויים הופכים למוחצנים. בסרט המסכה 2, שבו לא השתתף אגב ג’ים קארי (סטנלי איפקינס בסרט), הסביר ד”ר ארתור ניומן, איש המקצוע המהולל, כי “כולנו לובשים מסכות בצורה מטאפורית. אנחנו מדחיקים את הזהות שלנו, את התשוקות האפלות ביותר שלנו, ומאמצים דמות יותר מקובלת חברתית”.

כל ההקדמה הזו היא המטאפורה הטובה ביותר לאיך שהייתי יכול לתאר את הדקסה.

בחודשים האחרונים השגתי שליטה טובה במלחמה במחלה. השימוש ברבלימיד, בדקסה ובקלרידקס הורידו את ה-FLC לערכים שלא נצפו מאז גילוי המחלה. יחד עם זאת תופעות הלוואי שהתלוו לתהליך הן לעיתים קשות מנשוא. באחד מרגעי השפל התייעצתי עם ההמטולוגית הנפלאה ד”ר מעיין שאמרה לי שפה יש מטרה מוחמצת: הכוונה בטיפול הכללי בחולה המיאלומה היא להשיג מתן של טיפול במחלה ושילוב של איכות חיים ובמקרה שלי ממש רואים שזה לא עושה לי טוב וכאן טענה שלדעתה הדקסה היא המקור. לא הסכמתי לגמרי. הדקסה היא גורם אך לא יחידי.

כבר חודשים רבים שאני חוקר את נושא השימוש בדקסה, מנסה למצוא את המינון המתאים שיאפשר לי לעבור כל גל נוכחי, את הימים המיטביים לקחת בהם את התרופה, משווה מצבים עם עמיתים לדרך, משתדל להכיל, להתרגל, לעיתים לנצל לטובתי, ובמקרה של השבוע – ממש להתגעגע – לתרופה שכ”אויבת” גדולה הפכה לסוג של “מצילה” מאותו כאב ומגבלה שנגרמו מהמעידה בריצה בשבוע שעבר שגרמה לקרע בשריר הירך.

ארחיב ואצטט רק עוד מעט מהסרט עצמו. סטנלי איפקינס הטרוד מציג את המסכה החדשה שלו בפני הדוקטור המלומד ושואל:

– “בסדר. אבל אני חייב לראות את טינה. מה אעשה? האם אלך בתור עצמי? או שאלך בתור המסכה?”.

– “אם אגיד לך, אתה מבטיח לעזוב את המשרד שלי ברגע זה?”.

– “כן”.

– “בסדר. מר איפקיס, לך בתור עצמך, ובתור המסכה. מכיוון ששניהם הם חלק מאותו אדם נהדר”.

בשיחות רבות עם חברים לדרך למדתי שבניגוד להמלצה לעיל אני לוקח באופן קשה במיוחד את השימוש בדקסה – השפעותיה עליי קיצוניות. מצד אחד בימים שלוקח – עודף מרץ, חוסר שינה, מסוגל לעבוד עד השעות הקטנות (באחת מנסיעותיי לחו”ל הייתה לי טיסת בוקר חזרה ולא הייתה בעיה לעבוד כל הלילה בשיא העירנות עד שעזבתי לשדה התעופה). יחד עם זאת ה”פיוז” קופץ הרבה יותר, הפה מרשה לעצמו לפלוט מילים ללא רסן, האופי משתנה. לרוב תחושת אופטימיות, עוצמה, חוסן. ואז זה מתחיל להתהפך. עצבנות לא נשלטת. ועייפות. עייפות קשה ומדוכדכת, גוף שבקושי יכול להרים את עצמו, קושי בקבלת החלטות. לא ארחיב על הפרעות התזונה: התאווה לאוכל מחד ועצירויות מאידך, המשקל ההולך וגדל, ועל והפגיעה האיטית והממושכת בעצמות – פשוט כי לא לשם אני מכוון.

לפני מספר שבועות קרה השיא: לאחר ארוחת השבת ישבתי בסלון ושני הילדים הצעירים שיחקו מאחורי בכדורגל מספוג. תוך כדי עיון בסמארטפון הרמתי את משקפיי מעיניי אל המצח. לאחר כמה רגעים חשתי סוג של פיצוץ בתוך העין. מסתבר שהילדים עברו מכדורגל ספוג לטניס ואחד מהם חבט בכדור ( כדור טניס אמיתי, לא מספוג) ישר לתוך עיני. מצד אחד מזל גדול שהמשקף לא היה על העין. ומצד שני הפגיעה שלפה החוצה את השד מבקבוק הדקסה. אוי, איך שאני השתוללתי. כשנרגעתי ממש התביישתי בעצמי וידעתי שזה לא יכול המשך ככה.

בלי להכנס לנבכי הפסיכולוגיה, נשאלת השאלה למה זהו דפוס הפעולה ש”בחרתי” באותו אירוע: נכון, הפגיעה בעין הייתה ממש מפתיעה, מרגיזה וכואבת. וגם מעולם לא הרשיתי לשחק טניס ב*תוך הבית*. אבל אובדן הפרופורציות, ומאיזה מקום זה בא מבפנים? אחרי כל ההשתוללות והאיומים והעונשים והדין ודברים עם המבוגר מבין שני הצעירים שנבהל וטען בבכי שבאימוני הטניס גם הוא חוטף בראש, בעין ובפנים ומעולם לא הגיב ככה.. ידעתי שאני חייב לרדת מהעץ. אבל התביישתי. לא זאת דמות האב שרציתי לילדיי. הרגשתי די אבוד לנוכח ההתנהלות. אישתי ניסתה להרגיע באמרה שבבית כה רגוע כמו שלנו זה לא הכי נורא אם פעם אחת מאבדים את הראש ולא צריך לקחת כזו יציאה כ”כ קשה. אבל לי זה היה מאוד קשה.

הסתובבתי מספר ימים עם הראש באדמה. ידעתי שהגעתי לאן שאני לא רוצה להגיע ומכאן אי אפשר להמשיך באותו הכיוון. חייבים שינוי. פרופ’ בן יהודה יעצה לי בזמנו שהנפילה שלי מהדקסה חייבת לבוא באמצע השבוע ע”מ שבסוף השבוע אקדיש למנוחה ולמשפחה. בפועל מה שקרה עד כה שניסיתי לתפקד בעבודה בצורה מיטבית ונתתי לגוף ולנפש ליפול ולהחלים בסוף השבוע. וורקוהוליק שכמוני. עשיתי את הבחירות שטובות עבורי אבל לא למשפחה.

הלכתי להתייעץ עם איזאבל שבשיחה איתה קפצה לראשי המטאפורה של המסכה: נטילת הדקסה כמוה כחבישת המסכה. מצד אחד התרופה תתן לך כוחות להתמודד עם בוסט (boost) למערכת החיסונית, אנרגיות גבוהות אך מצד שני תשלוף מנבכי מוחך סוגי התנהגויות חבויים ותמנף אותם, לטוב ולרע, ומכאן סוגי ההתנהלויות השונים ביננו, נוטלי הדקסה. הדקסה לא פועלת רק עד הגוף, על ההאצה בפעילות של הרבלימיד, של הוולקייד בזמנו. היא לא פועלת רק על עצירויות, חוסר שינה ועלייה ברמות הסוכר. היא פועלת גם על המוח. משבשת את האופי בכך שמשנה את מרקם ההתנהגויות שמרכיבות לנו את האופי. דברים טובים הופכים טובים יותר ורעים לרעים יותר. ומה שמוקצן החוצה – ככה נתפסים בסביבה. וכשקופץ הפיוז – איזה סוג של התנהגות נחבאת נשלפת החוצה? אין ספק אמרה איזאבל שהעומס עליך הוא חלק ממה שעובר עליך. אתה מתאפק כל השבוע בעבודה ומתפרץ בבית. עתה בוודאי שתשתדל שזה לא יקרה בבית יותר, אבל תחת העומס הקיים הפיזיקה תגרום שההתפרצות הבאה היא עניין של זמן.. ובטח שתקרה בעבודה. אותי זה ממש הפחיד. הבנתי שהמפתח פה זה העומס וכדי שההתפרצות תקרה לא פה ולא פה כשהמשותף לשתיהן שמסכת הדקסה על פניי – עליי להוריד עומס ולתת מקום להתפרצות שאם תקרה אז שתקרה לא בבית (במילים אחרות לא בנוכחות המשפחה) ובטח לא בעבודה.

באותו הערב שוחחתי עם אישתי על הצורך להוריד בהיקף המשרה. היא ישנה על זה ובבוקר אמרה לי שיהיה זה הכי טוב לבצע בהדרגה, לא לשבור שום כלים. שניתן יהיה לתקן חזרה במידת הצורך ולהמשיך ולהפחית במידת הצורך. קיבלתי ממנה, מאיזאבל, מד”ר מעיין, ומפרופ’ בן יהודה כמו גם מחברים טובים לדרך את ברכת הדרך ליישם סופסוף את מה שמנסים לחלחל לראשי כבר זמן רב: לתת למיאלומה את מקומה על מנת שלא תחזיר לי בחזרה ברגע שאני עוטה את המסכה.

אפילוג:

את הסרט “המסכה” ראיתי לראשונה בלווית אישתי ועוד זוג חברים עת היינו זוג סטודנטים צעירים בטכניון והתגוררנו במעונות הנשואים, ב”מגדלים” 61/11. היה זה מוצא”ש 4/11/95, שכרנו סרט מהוידיומאט וצפינו בו בדירתנו הזעירה. תוך כדי צפייה התקשר אבא של אישתי וסיפר שירו ברבין. חזרנו לצפות בסרט אך מאותו הרגע זו הייתה סוג של בהייה במרקע כשבראש רצים דברים בלתי נתפסים. לקח לי כמה שנים לשכור את הסרט הזה שוב כדי להיות מסוגל לסיים ולצפות בכולו ולהשלים את החלל שנוצר מרגע קבלת הבשורה ההיא, הבלתי נתפסת. לעיתים שואלים איפה היית כשירו ברבין..