התלבטתי אם את השם של הפוסט הזה צריך לכנות “חזרה לשגרה”, אבל נשמע לי בנאלי מדי. ביום ראשון האחרון נחתנו מחופשה ארוכה של שלושה שבועות בחוף המערבי של ארצות הברית.
ב-13 לאוגוסט המראנו לסן פרנסיסקו דרך לונדון. לאחר כשלושה ימי מנוחה בחיק משפחתו של בן דודה של אישתי (שארחו למופת) המשכנו בטיסה ללאס וגאס ומשם עם רכב שכור ללוס אנג’לס, לפארקים (סקויה, יוסמיטי) ומשם חזרה לסן פרנסיסקו (Sunnyvale בעמק הסיליקון לשם דיוק) ושם המשכנו להתארח אצל המשפחה עד ש”התחלנו” לחזור בשישי האחרון, ה-2 לספטמבר. בלונדון היתה לנו עצירה של 9 שעות אז קפצנו לעיר ברכבת מהירה (כרטיסים מזמינים למעלה מחודש ואז המחיר נחתך בכמחצית). זו הייתה בכלל הפתעה לחבר’ה הצעירים שלא ידעו על התכנית. כשיוצאים מהרכבת התחתית בתחנת Westminster מתגלה הביג בן במלוא הדרו. חצינו את התמזה בגשם שוטף, עלינו על ה-London Eye (כרטיסים הזמנתי מראש) ומשם תחת גשם מתמשך לרחוב אוקספורד, ארוחה במסעדה איטלקית עם ניחוח אירופאי וחזרה לטיסת ההמשך בלילה.
מוזר שאני מרחיב על העצירה בלונדון שארכה רק כמה שעות לעומת אוסף החוויות והרשמים העצום שחווינו בחופשה זו.
במשך מרבית החופשה הייתי “מת” לכתוב על זה. וזה פשוט לא יצא. למרות שהשכלתי ללמוד מטעויות הטיול של השנה שעברה, קרי לא להעמיס על הלו”ז ולשמור על הבריאות – זה לא כל כך הצליח ואולי משום כך, מה גם שאיך שלא אביט על זה – יש משהו אינטנסיבי בטיול בארה”ב – החל בנסיעות וכלה בנסיעות – שום דבר אינו קרוב במדינה העצומה הזו.
האירוע הרפואי המשמעותי ביותר היה, ועכשיו אני מרשה לעצמי לספר אחרי שמסתבר שאין בעיה אמיתית – מכה חזקה בצלעות שקיבלתי במתקן רכבת הרים מדהים ב- Six Flags, לונה פארק מלא רכבות הרים מטורפות. אולי נכון להגיד “לחיצה” חזקה ולא מכה חזקה, כשמגן הבטיחות לוחץ בחוזקה באחד הספינים של הרכבת ומאז במשך שבוע וחצי בקושי נשמתי. בין אם בהליכה, בנשימה, בהתכופפות, בהרמת משא – כאב שלפעמים היה מאוד חזק. עשינו הערכה שאו שזה סדק, או מכה יבשה. בכל מקרה אם אלך לבית החולים.. מה יעשו איתי.. החלטתי להמשיך הלאה. וכן, חזרנו גם לאותו לונה פארק למחרת, כעצירה בדרך צפונה ואף בפארק Six Flags נוסף אך מעתה יותר נזהרתי. אישתי גם הקפידה לשמור עליי ולדרוש מהחבר’ה הגדולים לטפל במשאות (מזוודות) והם באמת עזרו מאוד. מייד כשחזרנו לארץ ביצעתי צילום חזה וריאות, לשלול גם תסמינים נוספים. הכל בסדר וזה מה שחשוב. עדיין קצת כואב אבל ב”ה מכה יבשה ותו לא.
על הטיול הזה החלטתי מייד כשהבנתי שהמיאלומה שלי נמצאת על האחוזון האגרסיבי. הטרנסלוקציה שלי 14:16 היא ודאי המקור לכך שאני כבר במחזור י”ד של הרבלימיד. תופעה שנייה שהכתה בי בטיול הייתה מכת ש-ל-ש-ל בלשון רבים. אוף, זה הציק. כנראה הרבלימיד. תרופות לקחתי כרגיל, גם הסולחה עם הסטרואידים נמשכה ונראה לי שמתקיימת יפה. גם שמחתי שהעצירות המפורסמת שנלווית אליה עזרה להקל על תחלואת פעילות המעיים. יש בהם גם משהו חיובי בסטרואידים.. גם היום לקחתי מנה של 14 מ”ג מתוך 20 וזו הסיבה שאני ער כבר אחרי 1 בלילה (נו והג’ט לג). היום אגב חזרתי לעבודה אחרי שאתמול היה עוד מחזור של IVIG בהדסה.
בהדסה פגשתי את עפרה, חברה לדרך וחיית מדיטציה, שהציעה לי לתרגל בשיעור לי ולאישתי. אם לא הג’ט לג שבאמת הפריע אתמול הייתי מסכים. בדרך חזרה אישתי שאלה לחיוב אם כדאי לי לנסות את זה. היא מכירה אנשים מוכשרים ובכירים שמתרגלים כדרך חיים. הבטחתי להביט על זה בחיוב. עפרה, תתכונני.. 🙂
אז הטיול הזה שנראה לפני חודשים רחוק מאוד, היה מלא בריגושים. יותר מכל נהניתי לראות את הילדים נהנים. נהניתי לחלוק איתם ועם אישתי מעט מהחוויות שאני חווה בנסיעות (קניות ועוד קניות, מסעדות, ובכלל את אמריקה). אחד השיאים בטיול היה נטילת חלק בהופעה חיה של להקת Coldplay בלוס אנג’לס. הופעה בלתי נשכחת. אפילו הצעירים בחבורה רקדו. וואו, איזה אנרגיות. השיר האחרון שסוגר את ההופעה Up&Up מסתיים במשפט שחרוט איתי: don’t ever give up
don’t ever give up
ידעתי שאזיל דמעה מהתרגשות כשזה יגיע וכשזה הגיע נתתי דרור לעצמי לשחרר. והייתה המון התרגשות אבל לא השתחרר כפי שחשבתי. אז לא חייבים.. אח”כ אישתי סיפרה לי שאחד הבנים בכה מהתרגשות במהלך ההופעה – ואני מבין. הוא הכניס בנו את חיידק ה-Coldplay, הכין לנו חולצות מתאימות להופעה ובאותו היום גרר אותנו לשכונה מפוארת בחוף מליבו לבית של סולן הלהקה כי היה לו חשוב לראות איפה הוא גר.
אז היו שלושה שבועות משגעים של המון חוויות, הרבה קניות, אטרקציות, נופים, אוכל לפעמים טוב יותר, לפעמים כשר וטעים, ולפעמים ג’אנק אמרקאי. נסיעות ארוכות והמון זמן של ביחד. בשבוע האחרון לטיול אף חגגנו 18 לאיתי, הבן השני שלי. הספקנו את הרוב המוחלט שרצינו ותעדפנו נכון את הבחירות אבל תמיד נותרנו עם טעם של עוד. כשנפרדנו מהמשפחה שאירחה למופת היה טעם של עוד אף יותר מתמיד. בדרך לשדה עם מיני ואן מרווח שהכיל שישה נוסעים והמון תיקים ומזוודות אישתי ביקשה להודות לנהג על המאמץ המתמשך לנהוג את הרכב במשך כל התקופה וכל בני המשפחה מחאו כפיים וזרקו הערות היתוליות. כשהגענו לשדה ואוטוטו החזרנו את הרכב, ביקשתי לאמר שיותר משכולנו נהנינו מה שעשה לי את הטיול מהנה ומרגש יותר מכל זה לראות את כולם נהנים ועל כך אני מודה להם. רגע לפני כן עלה לי משפט נצחי שכתבה לי לפני 8 שנים מרצה בהכנה לתזה בתואר השני, עת נולד הבן הרביעי (שיחגוג 8 בסופ”ש הקרוב): בחיים הדבר שתמיד יהיה שלך הוא הילדים שלך. אשרי שזכיתי לרגעי הנחת האלה! לילה טוב.