יום שישי, 11 בספטמבר, שלוש בלילה (כמו בשיר של שלום חנוך..).

נכון, סטרואידים. החלטתי לקחת היום את כל המינון (בשתי פאזות) כחלק מלקחי השבוע שעבר. אז הנה המחיר.. חזרתי מכחצי שעה הליכה, אולי יותר, מתוך נטייה לעייף את עצמי ואולי גם מתוך מחשבה לנצל את המצב וקצת להפעיל את הגוף במצבו העירני. אוי, איזה מחיר אשלם. אך מעדיף בשבת ולא בראשון כמו בתחילת השבוע הקודם.

בשבוע שעבר לקחתי 10מ”ג בבוקר חמישי מתוך מחשבה שאת הנותרים אקח במהלך היום. עבדתי במרץ מהבית כשאחה”צ מתוכננת נסיעה לקיבוץ תל קציר שלמרגלות הגולן. בן הדוד הכי צעיר שלי התחתן ומה שסימלי בחתונה שלו שגם הברית, גם הבר מצוה וגם אירוע החתונה באותו מקום.. צחקקתי עם אורחים מחו”ל אודות התובנה שלי שאם אספר זאת לאמרקאי הוא יחשוב שלהורים יש בוודאי חווה גדולה. אלא שכאן הברית הייתה בחדר האוכל (כשעוד היה קיים לפני 30 שנה), בר המצוה במגרש הכדורסל הסמוך (50 מטר משם) והחתונה אורגנה יפה על המדשאה שבין לבין.

אז לנסיעה הכנתי את הלוסק ואת הדקסה ומאחר ולא יצאנו מוקדם והיו פקקים משהו אש, בכלל שכחתי לקחת את הלוסק וכשהגענו הבנתי שאכלתי אותה אז רצתי לאכול.. (מזון צמחוני (כלה משוגעת) ומאוחר יותר בפעם הראשונה אישתי נאלצה להסיע את הקטנים למתחם צמח לאכול במקדונלדס כי הם היו רעבים מאוד מחד ולא מצאו מה לאכול מאידך והיינו צריכים אותם עירניים וחיוביים).

החתן והכלה ביצעו טקס דתי אחר הצהריים ובחתונה עצמה טקס אזרחי.. שלא נגמר. אחד מבני המשפחה המקורבים הזמין אותי לקפה והזהיר אותי שזה יהיה ארוך (כולל טקס הכנסת הכלב מתחת לחופה, צרור מכתבים אישיים מהכלה לחתן (ארוכים..) ולהיפך (קצרים)) ואז “מופע אומנותי” מהחברים שלא נגמר…….. עוד ריקוד ועוד חיקוי ועוד סרט ועוד שתיים. אגלה שהמינון של הדקסה מאותו הבוקר עדיין פעל.. מה הקשר לדקסה? ישבתי עם המשפחה בשולחן ופלטתי לחלל “איזה חפירה” (מבין בשנייה שאחרי את מקור חוסר הטאקט) ובשולחנות מסביב הביטו בי בחיוך ונראה לי גם בתקווה שמישהו יבין את המסר ויעצור את זה. לי היה מאוד כיף לפגוש בני משפחה ואמי שבטעות לא נולדה פולניה הייתה חייבת לקחת אותי לצד כשאני מדבר עם בת משפחה ולהגיד לי “היא לא יודעת כלום עליך” (כלומר על המיאלומה). נו, ממש הגעתי לחתונה כדי לקדם מכירות לרבלימיד. אם שותים לא נוהגים ואם כן, אז לוקחים דקסה לפני.

את החצי השני לקחתי בשישי בבוקר ואחרי שינה קצרה בשבת קמתי בשש ויצאתי לרוץ 10 ק”מ. הייתה ריצה ממש טובה – כמובן בזכות הסטרואידים.. לאנס ארמסטרונג עשה מזה אחלה קריירה.

ואז הגיע יום ראשון. בלוח השנה בלבד. הבטחתי לחברים בעבודה שאני אצטרף לריצה באותו הערב ומאחר וביטלתי בשבוע שלפני כן לא היה לי נעים. אבל הייתי כ”כ מרוח שברור שהייתי צריך להשאר בבית. הרגשה נוראית שיש איזה כוח לא נשלט שמושך אותך למטה. ניסיתי להיות מאוד סובלני לאנשים אבל לא קשוב, לא מרוכז ומאוד תשוש. קיוויתי שזה יעבור לפחות בערב כי אחה”צ עדיין היה קשה. יצאנו מהמשרד אחרי שמונה כי היה ממש חם, חנינו ליד רידינג ורצנו ריצה איטית וקלילה 7 ק”מ לאורך פארק הירקון, בואכה כביש האיילון. היה באמת בסדר והרגשתי נינוח ומשוחרר. עד שהגעתי הביתה ואז כל התשישות הזו התפרצה. אישתי ראתה עלי.. התקלחתי ונכנסתי למיטה עם התקף נרופתיה שלא זכור לי.. היא עיסתה לי את כפות הרגליים להרגיע אותי וככה נרדמתי.

מאז השבוע הלך והשתפר. ביום שני ביצעתי יום קצר, אתמול עבדתי ממוקדם בבוקר מהבית ובצהרים ביקרתי את ד”ר מעיין ושיתפתי אותה בקשיים, למרות שכשנכנסתי היא מייד אמרה שהיא מרוצה מאיך שאני נראה (בפעם הקודמת הייתה מודאגת ואף הביעה זאת). קיבלתי ממנה הפנייה לבדיקות הדם המסורתיות והתוצאות הראשונות שכבר התקבלו מהבדיקה היום בבוקר היו מאוד מעודדות. זה מאוד עודד את רוחי.

אני עדיין מנסה להבין מה גרם לשינוי מהימים הקשים בשבוע שעבר לימים הנינוחים יותר השבוע.. אולי הורדתי עומס, אולי אני מתחיל להתנהל טוב יותר.. אני משוכנע שזה ימשיך להעסיק אותי.

זו הזדמנות לסיים בברכת שנה טובה לכל החברים שרכשתי מקהילת החברים לדרך ושמקפידים לשמור על קשר. מן הטבע שהמעגל ילך ויגדל ונותר רק לאחל לבשורות טובות, להמון אהבה ולהמון המון אופטימיות ושמחה.