הייתי משוכנע שבתאריך 24/5 אוכל לציין שנה לתחילת הפרסום בבלוג הזה ואז בשביל הנימוס אני חייב לפרסם משהו. כשכבר ישבתי מול המקלדת החלטתי לבדוק ואז גיליתי שבכלל זה היה ב-21 לחודש. ואני בכלל במשך השבוע אמרתי יגיע ה-24 אני אשב ואכתוב. ועכשיו כרגיל כבר הרבה אחרי חצות, ואפילו כבר ה-24 עבר, והסתיים חג שבועות, והנה מתחילים..

לא חשבתי שהיום אהיה כל כך נמוך איפה שאני נמצא. בשום תסריט זה גם לא נראה מוביל לשם. ביום ראשון הקודם “התחלתי” את הרמיסיה.. הטיפולים הסתיימו. ביום חמישי לקחתי את המינון דקסה האחרון. ביום רביעי עשיתי שיחה עם הרופא התעסוקתי וסיכמנו שבתחילת יוני אני חוזר למשרה מלאה (והודיתי שלמרות שאני על חצי משרה בפועל אני נותן הרבה הרבה יותר, מבחירה) ולמעשה כאן מפסיקים את המעקב של הרפואה התעסוקתית. אם יש משהו שהטריד אותי היה המשקל שהחל מטפס ונראה שקצת יוצא משליטה. מה זה יוצא משליטה??

בסבב VCD הקודם כשהעיליתי 6 ק”ג זה נראה לי חמור. מבחינת כושר לא הרפיתי מהדוושה. מספר ימים לפני האשפוז להשתלה עוד השתתפתי בריצת הלילה של ת”א. מההשתלה יצאתי כחוש. הישיבה בבית מן הסתם תרמה להשלמות הפערים. אבל בשליטה. בסבב VCD הנוכחי כבר כתבתי על הסכרים שאט אט נפרצים. אלא שלאחרונה זה כבר החל כמו כדור שלג. היום כך אני נראה וכך אני מרגיש. לצערי מאז תחילת התהליך משקלי עלה ב-15 ק”ג ובכל פעם שאני רואה על המשקל את הקפיצה אומר “וואו” ומאמין שעד כאן. אני מנסה לשים גבולות אבל זה פשוט לא קורה. כבר מספר שבועות שאני לא יוצא לריצה ולא להליכה. תופעות הלוואי גורמות לחיים בכאב: הבטן כ”כ גדלה שהיא לוחצת על הצלעות. הצלעות כואבות ואני מרגיש שאני פשוט בקשיי נשימה. הגוף עייף ומאז יום שישי בצהריים אין לי כח לצאת מהמיטה. לתומי סברתי שמספר ימים לאחר סיום הטיפולים הגוף יחזור לעצמו ותופעות הלוואי תעלמנה. כרגע נראה שהגוף שכח שזה אמור לקרות לו..

היום בערב לקחתי את כל ילדיי ליד אליהו לראות את המשחק האחרון בפלייאוף של מכבי מול נס ציונה. מאחר ואני איש של סגירת מעגלים אזכיר שבתחילת העונה בסבב VCD הקודם הלכנו לראות את מכבי מתארחת בנס ציונה במשחק הראשון של העונה. ישבתי אז חצי מחוק ועייף על המדרגות. היום לבשתי את החולצה הצהובה כמו שאר האוהדים ודי התביישתי בעצמי.. זה לא אני! ילדיי הגדולים ישבו בנפרד עם חברים (בשער 11) ואני ישבתי עם השניים הקטנים ביציע אחר, שקט יותר. היה לי קשה לעודד כי הצלעות כואבות. תוך כדי הסתמסתי עם אישתי שיתכן וזו הריאה ולא הצלע, אבל זה אשאיר לרופאת המשפחה איתה אני נפגש מחר. מעבר ל”כאבי הגדילה” החלו כאבים מוזרים אחרים: באחד הלילות נכנסו יתושים לביתנו ו”פשטו” עלינו. בעוד שעל מי מבני הבית היו סתם סימנים של עקיצות יתושים ליום יומיים, אצלי זה ממש עקיצות ענקיות נפוחות, כואבות ומגרדות. ממש סוג של זיהום. ולא עובר. את זה אני צריך שרופאת המשפחה תראה מחר. נוסף על כך שאני עדיין מצונן יותר משבוע והאוזניים מלאות בנוזלים שהופכות את ההקשבה לדבר עמום יותר. אמא שלי הייתה אשת חינוך לגיל הרך הרבה שנים. אם הייתה קוראת את זה הייתה מכנה אותי במילה אחת: “גרוטיאדה” 🙂 .

אני יודע שבטווח הארוך דברים יתאזנו. הגוף ספוג בסטרואידים; אני בימים הראשונים ביציאה משיווי משקל של קבלת תרופות שאולי אזנו את המצב בצורה מלאכותית מצד אחד ואולי הפרו מצד אחר וכרגע בשלב של חוסר איזון מוחלט. אני חש כיצד גופי עדיין מלא נוזלים בגלל ספיחת הסטרואידים ותופעות הלוואי ומקווה שרק הודות ליציאה מהמכלול הזה הגוף ירד לנקודת שיווי משקל אחרת שמשם אצטרך לעבוד קשה על תזונה, כושר גופני ואורח חיים בריא. אלא שבנקודה שבה אני עומד עכשיו – זה פשוט קשה ומה שהכי מפריע אלו שני דברים: מחד שלא צפיתי את זה כה ארוך, מסורבל וכואב ומאידך העובדה שכשנמצאים בתוך זה – לא קל. והפעם אני פשוט מודה בזה. שזה ממש לא קל. אולי פשוט צריך לתת לזה עוד זמן.. הולך לישון על זה ומקווה לקום עם תובנות אחרות, חיוביות יותר. מוצאי חג שמח.