שינה טובה

ערב יום הכיפורים האחרון היה מאוד דומיננטי. קרה בו דבר נפלא שלא קרה כבר הרבה מאוד זמן. ישנתי.

אני מניח שזה הכל בזכות ה-Dexa שהמינון בו צנח במחצית. מחצית זה צנח. למעשה קיבלתי מנה רגילה ביום ראשון ומאז כלום.

בשישי בבוקר קמתי לריצה. קשה, כואבת, אבל במצב ריצה. לארוחה המפסקת הגענו להורים של אשתי, התארגנו להעביר את השינה במקום, התלבשנו יפה לבית הכנסת והתחלנו בארוחה הארוכה כשאני מכניס לעצמי לראש שאין צורך להעמיס מאחר ואני לא צם. אי אפשר לצום כשאת האנטיביוטיקה צריך לקחת אחרי האוכל; אי אפשר לצום כי כך ציווה הרופא. אי אפשר לצום כי אני חייב כמויות של מים ואי אפשר לצום כי באמת לא אעשה צחוק מעצמי במצב בו אני נמצא.

האוכל היה טעים ביותר ולאחריו פרשתי מעט לנוח ממתין שכל צוות הצמים על אמת יסיימו את ההכנות. ואז פשוט צנחתי. מה זה צנחתי… מתי שהוא העירו אותי בלילה להחליף למשהו קל ועברתי למיטה מהסלון. ומתישהוא אחר התעוררתי ועברתי ממיטה למיטה כי נורא כאבה לי הבטן והגב והצלעות ומה לא.. נכון – העצירות. אבל זה לא מנע ממני לישון. פשוט לישון. ככה עד שבת עמוק אל תוך הבוקר.

לא שיחקתי עם עצמי משחקים של צום. כשצריך, שתיתי וגם אכלתי. ידעתי שהמלחמה במחלה מקבלת עדיפות. שחררתי גם את אישתי לנוח ולקחתי את הקטנים לטייל ברחבי ראשון. ולבסוף אף הצטרפתי סוף סוף השנה לציבור המתפללים. כשהכל נגמר הגבאי שם לב שאני נוכח ובחיוך אפילו שפשף את עיניו. אחד הבנים שלי שאל אותי “למה הוא עשה ככה עם העיניים” ואני חייכתי במבוכה, בטח לא לענות ליד המתפללים האחרים.

כמו תמיד, הבעיה בלילה עם עודף שינה הוא הלילה שאחריו. והיום התעוררתי עייף כתמיד ליום של טיפול מחד ושל מעבר על פרוצדורות במחלקה להשתלת מח עצם מאידך:

  • פגשתי חולה אלמוני (כך הוחלט ובצדק) שעבר איסוף תאי אב. יחי הטכנולוגיה! ולחשוב שעד לפני מספר שנים הפרוצדורה כללה עשרות דיקורי מח עצם באגן בהרדמה. היום מכשיר אחד מתקדם עושה את העבודה. החולה במרכז!
  • בדיקות דם לוודא שהגוף כשיר
  • מספר פגישות
  • קביעת לו”ז

בסך הכל צוות מיומן, חביב, ומאוד מקצועי. משרה אווירה נעימה וחיובית. אני מרגיש ממש בר מזל שיצא לי לפגוש בד”ר בתיה אבני מחד ובעליזה המתאמת מאידך. ואני שמח יותר שאפילו אשתי מעידה על כך שהרי ידוע שלמלווה קשה אף יותר. בפגישה עם הרופאה הרגשתי כיצד הקוקטייל היומי מתחיל לנער אותי אל תוך הפרעת קשב אבל מזל שאשתי התלוותה לזכור את מעט הפרטים שכבר סיננתי בעל כורחי.

את הערב לא סיימתי לפני שבניתי עם הילדים חלק מהסוכה. לפני כארבע שנים שדרגתי את סוכת הנחלים שלי ומאז אני מאוד גאה בה ושמח לארח. השנה בערב החג יש יום טיפול ארוך אז אנחנו קצת זהירים עם הזמנת אורחים מעבר למשפחה קרובה. ובכלל, יום ראשון הבא אמור להיות יום הטיפול האחרון. איך מרגיש? מוזר. כבר סוג של שגרה שהתרגלנו אליה והנה נותרנו עם שני טיפולים.

היום גם כלל שיחה עם בני משפחה (אחי, גיסתי, אמי) לגבי ההשתלה, הליווי והתמיכה הנדרשת. שמחתי לקבל כתף תומכת שהביעה תמיכה “נעשה מה שצריך”. אם היה לי חשבון נפש אתמול הוא התמקד בצורך לבקש עזרה אל מול היכולת להתמודד לבד עם התקופה. החלטתי שאני צריך לאסוף יותר מידע. בספר שאני קורא אודות השתלת מח עצם עוד לא מיציתי את הידע. אולי בשביל זה באמת קיימים מפגשי החברים באמ”ן. אבל השיחות היום שבאו שלא מיוזמתי פישטו את זה ונתנו לי עוד חיזוק שאני אכן בדרך הנכונה. כבר פחות מפחיד.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 53, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

One thought on “שינה טובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *