בשבוע שעבר שיתפתי את הקולגות בעבודה במצבי. אם למעלה משנה שמרתי בקנאות על הפרטיות בכל הקשור למיאלומה, הרי שכעת לאור ההיעדרויות הרבות והתכופות לא ניתן להמשיך ולהתנהל באותו האופן. כך שחיכיתי כבר לשחרר את זה. אז למספר חברים קרובים סיפרתי באופן אישי מעט קודם ואת כולם שיתפתי בישיבה השבועית. נשאלתי אם אני מודאג. ועניתי בכנות שאני מודאג מכל מה שאני לא יודע שעתיד לבוא.

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי על ביקור חודשי בנמל התעופה – זהו שיר חכם ומצחיק של מאיר אריאל. ואני, עת התחלתי את הטיפול נאמר לי ביותר מהמלצה שכשעולה לי החום אני צריך להגיע למיון של הדסה. בדחיפות.

משום מה השיר הזה מהדהד לי כשאני חושב על הקורות אותי בסוף השבוע האחרון. ביום חמישי האחרון החום באמת עלה. במשך כל היום הייתה סתם הרגשה כללית לא משהו ומאחר ועבדתי משני עד רביעי ועליי לרדת לחצי משרה כמצוות הרופא, החלטתי להשאר לנוח בבית. בלילה כבר עלה החום ל-38 כך שהבנתי שאני באיזור הדמדומים. לפנות בוקר החום עלה עוד קצת אך בבוקר נסוג. הודעתי לרופאה שלי שהיה לי חום וקיבלתי SMS חוזר פשוט וישיר שהכניס אותי ואת האישה לאוטו ובמקום להגיע לשוק ולקניות של שישי מצאנו את עצמנו עושים את כל הדרך למיון של הדסה.

לפני שהגענו למיון עוד עברתי דרך האשפוז יום כדי לבדוק אם פתוח בשישי ולהמנע  מלהגיע למיון. כשהמעלית נפתחה בקומה השנייה גילינו מקום חשוך ושומם וזו הייתה מעין הרגשה כמו להגיע לבית ריק כי בכל זאת זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. אז הלכנו לחפש איפה זה המיון.

מה שמעצבן בכל הסיפור הזה זה הסטטוס החדש. במקום לקחת כדור להורדת חום או מקסימום להגיע לרופאת המשפחה צריך להגיע למיון על כל המשמעות של זה, כולל זה שישאירו אותך שם ומזה אשתי הכי נלחצה או אפילו מעצם השהות שם, כי למיון אתה אולי יודע עם מה אתה נכנס אבל לא עם מה אתה יוצא.. אבל דווקא זה מה שהכי הפתיע כי מסתבר שהמיון של הדסה עבר שינוי מהותי יחסית לחדרי מיון אחרים והפנימו שם שיטת ניהול תורים שונה וחדשנית. מה שעודד אותי מייד כשפגשתי את האחות שהבנתי שבמצבי (חולה MM בטיפול) טוב שעשיתי שהגעתי ושיש פרוצדורה מתאימה לזה. משם מייד לצילום חזה, לקיחת דמים לוודא שאין ירידה בטסיות והמתנה לרופא.

כבר כתבתי שאת ההתמחות של המטולוגיה לא ממש הכרתי עד לבואה של המיאלומה וכבר מזמן הבנתי שכדי להיות המטולוג אתה קודם צריך להיות בנאדם נחמד. כן, כך גם ההמטולוג התורן שקיבל אותי בחיוך והתנצל על שהמתנתי לו יתר על המידה. למזלי הטוב בדיקות הדם הניבו תוצאות טובות ששלחו אותי חזרה הביתה לאחר קבלת מנה של אנטיביוטיקה. לא חשוב כמה זמן היינו העיקר שחזרנו ושאשתי הספיקה בזמן ההמתנה לקנות חלות בישפרו של הדסה.

בדרך חזרה הביתה אספנו את הילדים ואני הלכתי לישון שנת ישרים.. הרגשתי מותש בצורה קיצונית. אני לא אפרט על איך מעדתי ושברתי את משקפיי כי אני פשוט לא יכול להסביר את זה. לעין שלום וזה באמת חשוב כי זה באמת מבהיל. בלילה כמובן שהייתי ער אחרי מנה גדושה של שינה והחלטתי לוותר על הריצה אך לא על הטיול בשבת. ובשבת בבוקר למרות יתרת שנת לילה מצומצמת שמנו את הילדים באוטו ונסענו לחרמון. המקום הכי פחות חם במדינה. החרמון בקיץ פתוח חופשי למבקרים, עלינו ברכבל המבקרים לרכבל העליון בו לא ביקרתי בקיץ מאז שירותי הצבאי. אז סיפרתי בגאוה איפה הייתי ואיך ירדתי ברגל את ההר אך הילדים כיוונו חזרה לרכבל. הם באו להנות..

לפני למעלה משבוע הזמנתי באתר אמאזון בעקבות המלצה את הספר Stem Cell Transplants From a Patients Perspective, השתלת מח עצם מפרספקטיבה של מטופל מאת Pat Killingsworth. מאחר ולא ניתן לשלוח לישראל שלחתי אותו לחבר לעבודה שלא מזמן עבר לגור בארה”ב והיום קיבלתי אותו מקולגה שחזר מנסיעת עבודה. למרות שהספר מוזמן מאמאזון הוא נשלח ישירות מהמחבר. עם הקדשה. ואני עכשיו מביט בספר ומהרהר שאם אני כל כך רוצה כבר לשבת ולקרוא בו, מדוע אני מתמהמה עם הבלוג הזה. קריאה נעימה.