“זה מצליח לנו” כך קראה פרופ’ בן יהודה כשהביטה בבדיקות הדם היום. ואכן, השתדלתי שאל הביקורת היום אני מגיע במיטבי: לבשר לה שהקולסטיד אותו פקדה עליי לקחת, אכן גרם לשינוי, שהצבע חזר אל הלחיים, שבסך הכל צריך לברך על המצב כמו שהוא ולהתפלל שככה ישאר.

עד הבוקר סבלתי מכאבי גב תחתון מזה מספר ימים, פעם שנייה תוך חודש שבקושי יכולתי לנשום, שלא לדבר על עזרה לקום מהספה או מהמיטה. “עגלה” כיניתי את עצמי. גוער בעצמי על מחיר ההזנחה של הכושר הגופני. עכשיו לך תגיע במצב הזה לביקורת ותגיד שהכל בסדר. עוד הבוקר הייתה לי ולאישתי שיחת סקייפ עם דיאטנית בנוגע להרגלי תזונה רעים של אחד מבנינו. אני מבחינתי רק לעצום את העיניים ולהעלם. בתום השיחה עליתי להתקלח ואז פשוט הרגשתי איך ההשפעה הרעה של הנפילה מסטרואידים עוזבת אותי כמו גם כאב הגב. אנרגיה נעימה החלה מפעמת ולאחרי המקלחת יכולתי להתחיל את שבוע העבודה וגם להתכונן לנסיעה להדסה.

להדסה הגעתי קצת היפראקטיבי. מעט נרגש. בכל זאת, סוג של צ’קפוינט שרוצים לעבור אותו בהתאם לציפיות ותמיד מקווים שלא יהיו חדשות להן לא ציפינו. בסך הכל השרשראות נראות כפי שמעולם לא נראו קודם לכן, אפילו ה Kappa/Lambda Ratio נכנס בפעם הראשונה למסגרת התקינה. אמנם המחלה פעילה, אמנם כמויות גדולות של רבלימיד, קלרידקס ודקסה נלקחים וחייבים להלקח – אבל היי, יש בזה הישג.

צחקנו על זה שבפעם שעברה היא פקדה עליי להשיג קולסטיד או שהיא “מפטרת אותי”. והנה אני מה”פחד” השגתי וזה גם עוזר. אז טענתי שרק נשאר לי לצאת מה-mode של הפדלאה, או ה”עגלה” ולהתחיל לחזור לכושר. אז היא שאלה אותי בחיוך אם איום פיטורים נוסף יעזור פה. אז הנה – הלילה יצאתי לסיבוב – הליכה. סיום של “צום” של מספר חודשים ללא שום פעילות גופנית נמרצת. ולמעשה ממש רק חזרתי – אפילו לא חמישה ק”מ. הרגליים שבורות, בקושי יכולתי לסיים את הסיבוב – אבל אין לזה תירוץ. מכאן רק ממשיכים ללכת הלאה, כמו בשביל האבנים הצהובות של דורותי.

חזרתי ושתיתי והחלטתי שלפני שעולים למקלחת ולישון – חייבים לגולל את היום הזה – שהלוואי  שמכאן נצא לדרך חדשה, בריאה יותר. לילה טוב